המשוררת.

פרפרים ודובים.

אספר לכם דבר מה על פרפרים.
הם יפים, חופשיים, וכל חייהם תענוגות. אך הם לאחר שלושה ימים ולא יותר.
ויש גם דובים, הם בסכנת הכחדה, הם מכוערים וכלואים בכלובים של בני אדם, אין להם חברה, אך יש להם מזון ומקום לחיות. ואם הם יברחו- יצודו אותם או שישארו ללא מזון וטורפים רבים ימתינו להם- הם ימותו.

חשבו רגע, מי תרצו להיות? הפרפר או הדוב, החופש או העבדות, המוות או החיים?
אומנם לדוב קשה, אך הוא חי שנים רבות.
ונכון שהפרפר חופשי אך זה לא לאורך זמן, כי הוא מת מהר. הדוב תמיד יכול לשמוח מתנאיו, מהכלוב שדואג שלא יפגעו בו, מכך שהוא מקבל מזון כל הזמן וזה שאין לו חברה גורם שלא יצתרך להלחם על מקומו בלהקה.

גם אנחנו- אנחנו נרדפים, זה שומר אותנו יהודים. אנחנו מחכים הרבה למשיח, כך שנקבל אותו בצדק ובזכות. אנחנו מקיימים מצוות וזה שומר על קיומנו, באו נשמח.

לדעתי-
עדיף להיות דוב ולזכות בחיי נצח.
מאשר להיות פרפר ולחיות חיי רגע.

בתודה אסתר.