הלכתי ברחוב בשעות הלילה המאוחרות של תל אביב , לא חשבתי שאני אסיים את המשמרת ככה מאוחר .
הדבר היחיד שרציתי לעשות , זה להגיע הבית להתקלח ולישון , לא לקום עד לפחות שנה הבאה . אין לי כוח נפשי לעוד יום של קריעת תחת בתיזוז ממקום למקום כדי שאנשים פלצנים מהעשיריון העליון יוכלו להנות ממנות קטנות למדי במחיר מופקע , אין לי כוח לעוד גבר שיכול להיות סבא שלי שיוצא עם מישהי שאני יכולה לעשות עליה בייביסיטר .
שמעתי צעדים קלילים מאחורי , מעט נלחצתי , לא כל אחד רוצה ללכת באזורים החשוכים של תל אביב באחת וחצי בלילה .
לבד .
כשאפילו חצי אחוז בטלפון אין לי .
התמקדתי בלהניע את רגליי באופן מהיר, משתדלת לא למעוד ומתרכזת עד כמה שאני יכולה בלא להיאנס .
בכל שניה שעברה הרגשתי איך גופו של אותו זר מתקרב אליי עוד ועוד , מודעת לעובדה שיכול מאוד להיות שאגמור בסופו של דבר באיזה פינה מסריחה , עירומה ושבורה .
כמעט והגעתי למכולת שיושבת בדיוק על הגבול בין תל אביב ליפו, את בעל המכולת הכרתי עוד מהיותי בת 6 , כשהייתי יושבת על המזח עם אבא שלי שעות על גבי שעות מחכים לדג הבא שיתפס ברשת שלנו . זה היה הבילוי האהוב עלי עם אבא , כל יום שבת היינו קמים בשעות הבוקר המוקדמות, שהשמש אפילו עוד לא מתחילה לבצבץ, לוקחים לנו מעט אוכל שיספק אותנו להמשך היום , היינו מגיעים למזח עם החכה הישנה של אבא ויושבים בלי לזוז שעות , נהנים מהבריזה של הבוקר , מהשקט שלא מאפיין את תל אביב , העיר שלא ישנה .
למרות שאבא נולד וגדל ביפו המשפחתית היינו סובלים די הרבה מהנזק שתל אביב עשתה לסביבה .
חנויות פתוחות 24/7 , לא מכירות במנוחה , רודפים אחרי כל לקוח שיכול להכניס להם את המעט כסף כדי לסגור את החודש בגלל הארנונה המופקעת .
ברגע בו יד נגעה לי בכתף חזרתי למציאות בבת אחת , עוצרת את נשימתי ומפסיקה את ליבי לשניה. בראש כבר התחלתי לדמיין מהלכי הגנה, כל שטות מכל סרט קיים שאי פעם ראיתי, אבל שום דבר לא נראה כמו משהו שאני אשכרה יכולה לבצע. הסתובבתי באיטיות מנסה להבין איך אני מחברת את הברך שלי כמה שיורת מהר עם הזין של התוקף האלמוני.
אך במפתיע , זה לא היה נרקומן בן 40 פלוס, עם בגדים קרועים וחיוך מלחיץ.
הופיע מולי גבר בן 25 לכל היותר, חתיך יש לציין .
גבוה מאוד עם חיוך כובש , שיער בלודיני-חום קצרצר ועיניים כחולות מהפנטות . חליפה קלאסית נחה גופו, בוודאות הבחור מתאמן בחדר כושר, אבל לא מוגזם.
כחכוח בגרונו הוציא אותי מהבהיה שלי בו.
זה לא משנה עד כמה חתיך הוא, אין לי שום כוונה להאינס, גם לא בידי מי שאם היינו נפגשים במקום הנכון עם הכמות אלכוהול הנכונה הייתי עושה את זה מבחירה.
הרמתי את גבתי באופן של שאלה והתרחקתי צעד אחורה, מרגישה את הצורך לשים בינינו מרחק כי הקרבה אליו מוגזמת יחסית לסיטואציה המלחיצה.
״אממ .. ראיתי אותך במסעדה , מלצרת את הזוג שלידי ו... ״ הוא עצר הסתכל לכל מקום מלבד עיני . ״ו..?״ רמזתי לו לסיים את המשפט שבגללו הלחיץ אותי עד מוות . ״עניינת אותי ? ״ יותר שאל מאמר מחכה בקוצר רוח לתגובתי , חיוך קטן התפרש על שפתי, שסימן תחילתו של גיחוך ומיד יכלתי לראות את מפלס הלחץ שלו יורד .
״אתה מודע לזה שהשעה אחת וחצי בלילה? ואתה הולך אחרי. בחושך.״ אמרתי עם חיוך מבצבץ שפתיי .
הוא גירד בעורפו במבוכה כתגובה, מבין שזה לא בדיוק הדרך האידיאלית להתחיל עם בחורה ״כן אה? לא המהלך הכי טוב שלי״ צחקק קלות במבוכה ברורה, לא יכלתי לעמוד בפיתוי וצחקקתי איתו גם.
״אם כבר אתה פה איתי בשעה כזו, אחרי שהפחדת אותי עד מוות וגרמת לי לדמיין את עצמי מתה באיזה פינה חשוכה-נופלת עליך האחריות ללות אותי. לפחות עד למקום מספיק מואר, ככה לוודא שלא אתקל במישהו שהכוונות שלו יהיו אחרות... ״ מסרתי לעברו חיוך מתוק, קובעת לו עובדה כי אין מצב שהלב שלי יעמוד בעוד דבר כזה הלילה.
אין מצב במדינה הזאת שאני הולכת לבד עד הבית בשעה הזאת אחרי מה שקרה פה עכשיו , ובגלל שהוא האשם עליו נופלת האחריות.
הוא נראה אחלה כן? חיצונית הוא נראה וואו והוא נראה גם בחור מתוק. אבל אחרי מה שהוא העביר אותי ברגעים האלו הוא צריך לפצות אותי. והרבה.
״חיכיתי שתבקשי״ הוא אמר בחיוך , משיב לעצמו את הבטיחון שכנראה הסתתר מהפחד מדחייה.
המשכתי להתקדם אך הוא נשאר שם , הסתובבתי אליו בשאלה וכאשר הוציא מפתחות מכיסו ורשרש בהם הבנתי את כוונותיו .
מן הסתם שיהיה לו מכונית . אם הוא ישב במסעדה הפלצנית הזאת אני לא אתפלא אם המפתחות האלה הם בכלל של אוטו יוקרה במחיר מופקע.
״ולא חשבת לבוא אחרי עד לפה במכונית? ״ שאלתי כשהתתקדמנו בחזרה לכיוון המסעדה .
״חשבתי שזה יהיה מוזר מדי לעקוב אחריך עם האוטו״ הוא אמר בחיוך כובש שחשף שיניים לבנות וישרות , ללא פגם אחד קטנטן .
״וברגל זה לא מוזר בכלל אה?״ זרקתי בצחוק גורמת לו לצחוק גם.
״אז... איך קוראים לך?״ שאל אותי כשהחיוך עדיין מעטר את פניו. מרגיש קצת יותר בנוח, ״מממ.... אתה תצטרך לעבוד קצת יותר קשה מלעקוב אחרי בלילה כדי לדעת את זה, אבל מה השם של הסטוקר? אתה יודע שלפחות אדע על מי להתלונן״ שאלתי גם אני.
״עמית״ ענה ולחץ על כפתור השלט שפותח גיפ לבן שנראה ועולה כמו כל הביניין שלי . הוא התקדם ופתח לי את הדלת ״ואני לא סטוקר ״ הוא החווה בידו שאכנס . התיישבתי באוטו שהריח כאילו ויצא מהנילונים, שאותו סטוקר שהתברר כעמית עשה את דרכו למושב הנהג .
את עשר דקות הנסיעה בילינו בכך שאני מורה לו מתי לפנות כשמוזיקה נעימה מתנגנת ויש שקט לא מביך באוטו.
״הנה פה בצד״ סימנתי לו עם היד על איזה בניין לא מוכר שקרוב לבית שלי, עם כל הכבוד לנחמדות שהוא הפגין אין לי אף כוונה להראות לו איפה אני גרה, מי יודע מי הוא ומה הוא יכול לעשות.
״מה? לא תתני לי משהו? מספר? אינסטגרם? פיסת מידע?״ אספתי את התיק שלי מהרצפה , פתחתי את הדלת וקיפצתי מהמושב הגבוה.
״אביה״
