אל האור

ואז הכל התחיל

אני כבר חודש במחנה החצויים, ועדיין לא התרגלתי אליו. המדריכה והביתן שלי היו מדהימים אליי והם קיבלו אותי נהדר. הילדים הקטנים אפילו התלהבו מהמקל נחייה שלי. כל כך התלהבו, שהמדריכה טיילור שמה לי אותו בארון הסודי מתחת למיטה שלי. קמתי לעוד יום אימון וזימנתי אותו אליי. שמעתי צעדים והרמתי את הראש. "בואי," טיילור אמרה ונתנה לי יד. "עכשיו יש קיר טיפוס. את פטורה ממנו- ומהשיט בקאנו. ומהיריה בחץ וקשת." היא נשמעה נבוכה וזזתי באי נחת. "מה שאת יכולה לעשות זה רק להתאמן בכוחות שלנו." היה מוזר לשמוע 'הכוחות שלנו' אחרי שהייתי כל כך הרבה זמן לבד עם זה. "מה לעשות בזמן שתטפסו?" שאלתי, כשאני מנסה להסתיר את העובדה שהקול שלי רועד. שנאתי להרגיש שונה- זה הזכיר לי את הבית ספר היסודי. "תתאמני בכוחות" היא אמרה, כצפויי, ואז שמעתי שהגענו והיא השעינה אותי על קיר. מיששתי וזה היה קיר חלק. נשמתי עמוק כדי לייצב את עצמי. "בסדר," טיילור אמרה לכל השאר. "תתחילו לטפס! ואת להתאמן," היא פנתה אליי. הנהנתי והיא לימדה אותי להשתמש בעירפול. "המפתח לעירפול," היא אמרה, "הוא לעשות את מה שאחרים רוצים לראות. זה יהיה אולי קצת קשה כי את עיוורת, אבל אנחנו נצליח. קדימה. את יודעת איך נראה בקבוק מים?" שאלה. הנהנתי בלב דופק. "כן. התעוורתי רק בגיל שמונה." הסברתי. "בסדר. אז תנסי לעשות שאני אחזיק כאילו-בקבוק-מים." אמרה. "איך?" שאלתי בייאוש. שנאתי לא לראות ברגעים כאלה, במקומות חדשים. טיילור ייצבה את הידיים שלי לתנועת הפתיחה. בינתיים שמעתי צרחות מכיוון הקיר, ושמחתי שאני לא יכולה לטפס פתאום. "פשוט תדמייני. ואז זה יהיה אמיתי." אמרה ברוך. עשיתי את זה, ואז היא צחקה. "הצלחת! כל הכבוד." שמעתי בקבוק וקפאתי. זה נשמע כל כך אמיתי. טיילור קראה כנראה את הבעת הפנים שלי. "זה לא אמיתי, תזכרי. ובזמן קרב יהיה לך יותר קשה, כי האויב לא יגיד לך מה הוא רוצה לראות." צחקנו, וזה הרגיש טוב. "אבל זאת התחלה מצויינת, ג'וליה." אמרה בחיוך. הנהנתי במבוכה. "תודה. מה שאר הכוחות של ילדי הקטה?" שאלתי. 

"רגע," היא אמרה. "יש לי תינוקות להפריד בינהם." חייכתי ושמעתי שהיא הולכת. בינתיים ניסיתי להתאמן בעירפול בדרך שונה- משהו מדהים שחשבתי עליו ישר כששמעתי על זה. החזקתי חזק במקל הנחייה שלי וניסיתי לחזק את חוש המישוש שלי עם העירפול ושיגיע לעיניים שלי. כמעט צרחתי כשזה עבד, וסוג של ראיתי את הקיר מולי- לא ממש ראיתי, יותר חשתי באופן ראייתי. הלכתי רועדת ולא נתקלתי בשום דבר. "ג'וליה? מה את עושה?" טיילור חזרה ושאלה. "כלום," התנשפתי. "את...לא השתמשת במקל שלך?" היא שאלה בהיסוס. בלעתי רוק. "אה...לא?" אמרתי. "מצאתי דרך עם העירפול." "זה מדהים, ג'וליה!" היא אמרה בשמחה וחיבקה אותי. "אולי לא תצטרכי לעזוב לציידות אם תיהיי מתורגלת בזה." כי זאת הייתה התוכנית שלנו. לא ממש היה לי מה לעשות במחנה- אז חשבתי לעזוב לציידות. "אני עדיין רוצה," אמרתי כשהתנתקנו. "עם או בלי זה." "אבל למה?" היא שאלה ונשמעה עצובה. ניסיתי לחשוב על תשובה לא מעליבה. "מעניין אותי חיי הנוודות." אמרתי. היא נאנחה. "טוב. אולי לפחות תבקרו אותנו הרבה בזכות זה." חייכתי והנהנתי. היא צחקה. "טוב, כולם! לכו לשיט בקאנו. אני תכף אצטרף אליכם." שמעתי אותה אומרת ואז ריצות ודחיפות ושתייה מהקולר. טיילור שוב החזיקה בידי. "את יודעת, יש לי מקל" אמרתי. "אני לא צריכה שתראי לי לאן ללכת." היא חייכה- חשתי בזה מהעירפול. "כל הזמן הזה חשבת שזה מה שאני עושה?" שאלה. הסמקתי. "את לא?" שאלתי במבוכה ענקית. "לא," היא אמרה. "אני עושה את זה...בסדר, אולי כי אני מפחדת עלייך. מאוד. אבל גם כי אני רוצה להיות חברה שלך." היא השתתקה. "אם את רוצה גם, זאת אומרת." הלב שלי דפק. אני מודה- היא מצאה חן בעיניי מאוד. אבל מישהי ש..."את עושה את זה כי את מרחמת עליי?" לחשתי. לא פעם עשו לי את זה בבית ספר. "אני נשבעת בנהר סטיקס שלא" היא אמרה, ושמעתי רעם. כבר למדתי מה זה אומר והלב שלי נרגע. "בסדר," אמרתי. "חברות." ראיתי שהיא חייכה בעזרת העירפול. "אז מה אמרת על זה שאת חוזרת לראות? את יכולה לשוט איתנו?" שאלה. חייכתי חיוך גדול. "אולי?" אמרתי. היא הנהנה והלכנו החוצה,לשיט בקאנו.