אל האור

נק' מבט: ג'וליה

הכל החשיך באחת ואני ואמיליה נצמדנו אחת לשנייה, מבועתות. מולינו נפרשו שמיים מלאי כוכבים, שזהרו בעליזות והראו את החלל והבהירו את השיער הלבן - כסוף של שתינו. לבסוף הקטה עצמה הופיעה באור חזק- עצמנו את העיניים ופתחנו כשזה נגמר, ואז בחנתי לראשונה את אמא כשאמיליה לידי מתנשפת בהלם ונשענת לי על הכתף. היא נראתה כמו סבתא נחמדה,  כיוון שנגמר היום, והיא הייתה עם מקל הליכה והיא לבשה שמלה כחולה ארוכה, שהראתה את השמיים עצמם. הלב שלי התחמם וחייכתי בהיסוס. "בנותיי" היא אמרה שוב והסתכלה עלינו באהבה. אמיליה יבבה משום מה. "עלייך חלמתי כל הזמן לפני המחנה." אמרה כמבינה משהו לפתע. הקטה הנהנה לאישור. היא נראתה דומה לי: זיהיתי אצלה את ההיסוס שלי, את החוסר ביטחון, את הרצון להיות אהובה. היא אפילו נראתה דומה לי כמו איך שהייתי זקנה. וכן, זה המשפט הכי מוזר שחשבתי אותו בזמן האחרון. "אבל עכשיו אצלנו אור יום" אמיליה הצליחה להגיד אחרי זה, בזמן שהקטה בחנה אותנו, כמוני בוודאי כשניסיתי למשש חפץ חדש אחרי שאבא תיאר לי אותו. בלעתי רוק. הדמיון בינינו הכאיב לי, אבל בקטע טוב. הסתכלתי בלי להיות מסוגלת להפסיק על אמא בזמן שאמיליה הסתכלה לכל הכיוונים בלחץ ענקי.  "למה את..." היא הסמיקה והפסיקה לדבר. הקטה צחקה בחיבה והעירה בכך את המוח המטושטש שלי. מצמצתי ונרתעתי אחורה ותפסתי באמיליה כדי להתייצב שוב. "מכיוון שאני נמצאת במקום אחר בעולם." הקטה אמרה.  הסתכלתי מסביב. מקום אחר בעולם? לא שמתי לב, אבל כבר לא היינו בגשר שמוביל לאולימפוס- אלא עמדנו על דשא לח ונעים, ולא היו פה אנשים חוץ מאיתנו. רעדתי. "מה קרה?" מלמלתי. "האדס עזר לי קצת" הקטה אמרה וחייכה. "מאז המלחמה האחרונה, בגאיה, כל האלים עוזרים זה לזה, והאלים עוזרים לחצויים גם." "אז בגלל זה חלמתי עלייך," אמיליה ניחשה. "כי רצית שאני אבוא למחנה." הקטה הנהנה שוב. אמיליה חייכה בהיסוס והקטה חיבקה את שתינו. בלב דופק קלטתי לפתע בבת אחת שאף פעם לא חיבקתי אמא, ועכשיו הייתי נבוכה מזה קצת- אבל לאט לאט התמסרתי לחיבוק וגם אמיליה. "צלחתן את המסע. האמפוזות חזרו אליי בריאות ושלמות." הקטה אמרה כשהיא מתרחקת מאיתנו ומנגבת עיניים. חייכתי. "וניקס?" שאלתי בחשדנות בזמן שאמיליה לידי רעדה בהתרגשות ושמתי לה יד על הכתף שוב. "אחת האמפוזות אמרה לי שהיא מלכודת." אמיליה הסתכלה עליי בשאלה מטושטשת, אבל הנדתי בראש וככה אמרתי לה שאני אסביר לה אחר כך. היא הנהנה וחזרה להשפיל את המבט, כשהיא זועפת מסיבה שלא הבנתי. 

הקטה חייכה אליי. הבטן שלי התהפכה ברגשות מעורבים בעקבות החיוך- עצב,צער, שמחה, והכל היה בבת אחת. "ניקס לא ממש הייתה מלכודת. היא לעולם לא תודה בכך, אבל היא עזרה לכן. האמפוזה רגילה לדעת שהיא רעה." אמרה. חייכתי בהיסוס. זה לא ממש עודד אותי, כי זכרתי מה ניקס אמרה לגביי. "למה הפכת אותי לעיוורת?" שאלתי לבסוף ונדרכתי ונשענתי על אמיליה, כי רעדתי. הקטה חייכה חיוך עצוב. "את בתי. חשבי רגע." אמרה. "את אלת הכישוף והחושך" ניסיתי במלמול והקטה הנהנה בעידוד. "רצית ש...אגרום לאחרים להעריך את האור והקסם?" נזכרתי בנס במשהו שאבא אמר לי פעם כשבכיתי אחרי שבכיתה צחקו עליי כי אני עיוורת- זה היה כשהייתי ביסודי. הקטה חייכה חיוך רחב. "נכון מאוד. כל הכבוד. אני מצטערת שזה היה חייב להיות כך, אבל נתתי לך גם את היכולת להשתמש בעירפול, כי ידעתי בעזרת אפולו שיום אחד תבואי למחנה ואז תוכלי לחזור ''לראות''. וגם אמיליה זקוקה לתזכורת לפעמים בלהעריך את מה שיש לה." היא הוסיפה כבדרך אגב, ואני ואמיליה הסמקנו ולא הסתכלנו אחת על השנייה. "עקבת אחרינו במסע?" הצלחתי לשאול לבסוף בזמן שאמיליה קרסה לישיבה בדשא, טומנת את ראשה בידיה ולבסוף נשכבה על הגב. התיישבתי אחריה והקטה אחריי. "כן. כל אל עוקב אחרי הילדים שלו. לפעמים זה החלק הקשה ביותר: לעקוב ולראות, אבל להיות בלי יכולת להתערב באירועים." היא אמרה בקול עצוב. ריחמתי עליה. הבנתי שככה היא מתנצלת על כל מה שקרה לי בילדות- כל פעם שהתלונתי בקול או לא בקול, על למה אין לי אמא כמו לכולם. "נבוא לבקר" אמרתי והיא חייכה קצת. "תודה." אמרה. אני ואמיליה חיבקנו אותה שוב. "כעת הביקור שלנו נגמר, אני חוששת" הקטה אמרה אחריו. "עברה חצי שעה. אחזיר אותכן לאולימפוס." 

הערת הכותבת:

רק עוד כמה פרקים וזהו 0:T_T