חזרנו לגשר האולימפוס, שהיה ריק עכשיו. חייכתי חיוך מבויש לג'וליה בעודי מנסה להתעלם מהסחרחורת של פחד הגבהים שלי. חשבתי לעצמי איזה כיף לג'וליה, שהיא עיוורת ואין לה את זה והיא גם לא מודעת לזה ולעד המון דברים. מסתבר שיש גם יתרונות ללאבד חוש מסויים. "תודה. בזכותך פגשתי סוף סוף את אמא." אמרתי בכנות. זכרתי את החלום שלי לפני המחנה: שמיים. מקום יפה כמו זה שהיינו בו. אישה זקנה עם שיער לבן כסוף שמחייכת אליי בעצב. עכשיו ידעתי שזה מה שקרה עכשיו, ושחלמתי על העתיד כל הזמן הזה. ג'וליה חייכה בהיסוס ומשכה בכתפיים. "כמו שכבר אמרתי...מסעות חיפושים עושים בשביל חברים, לא?" מלמלה והידקה את האחיזה במקל הנחייה שלה, מה שכבר למדתי לזהות שאומר שהיא מתוחה. צחקתי ונישקתי אותה על הלחי. היה חמוד לראות איך היא מסמיקה ואז מתפתלת במבוכה במקום. "קדימה, מסעית חיפושית" אמרתי בעוד היא רוצה לקבור את עצמה. היה מדהים לגלות איך גם כשאתה עיוור אתה רוצה את זה לפעמים. "בואי נחזור הביתה." שילבנו ידיים אחרי שג'וליה היססה לרגע וירדנו במעלית משהו כמו שעה, להערכתי, ובינתיים הסתכלנו בנוף שאנבת' צ'ייס עיצבה אחרי המלחמה בקרונוס, טיטאן הזמן. בינתיים הרהרתי על המסע ועל אמא ועל האמפוזות. תהיתי מה הן עושות עכשיו ואם מר ד' כבר ריפא את סימור מהדיבוק שהאלים החליטו לעשות לו בזמן האחרון. לבסוף עלינו על פגסוס לבן אחרי שיצאנו בזהירות עם השומר וחזרנו למחנה, בהקלה שהכל נגמר.
הערת הכותבת:
אוקיי אז מסתבר שאין כל כך הרבה פרקים כמו שחשבתי. מצטערת):
YOU ARE READING
אל האור
Fanfiction"זה בקשר לאמא שלך," שמעתי אותו אומר. קפאתי שוב. על אמא הוא אף פעם לא הסכים לספר לי. "אני...היא לא מה שאת חושבת שהיא." "נוטשת?" שאלתי והוא הצליח לצחוק בקול רועד. הוא נתן לי יד. "לא. ג'וליה, היא..היא....הייתה מדהימה. מקסימה. ממש מכשפת, אם אני יכול להג...
