אל האור

באמת?

רעדתי כמו מטורפת עכשיו ואמיליה שמה בחוכמה את המראה חזרה איפה שהיא הייתה. "תלחצי שוב על הכוכב ותחשבי על עצמך בדמות הרגילה שלך." פקדה בקול רגוע והנהנתי ברעד ועשיתי כדבריה. כעבור שניה שוב היינו באותו גובה, אבל עדיין רעדתי. אמיליה חיבקה אותי והלב שלי דפק. שערה הכסוף החלק היה נעים- לא שזה חשוב. התנתקנו והשפלתי מבט, נבוכה כולי. "הכל בסדר," אמיליה אמרה והמשיכה ללטף אותי. "בואי. נצא מכאן. נגמרו האימונים נכון להיום." הנהנתי ברעד ואמיליה חייכה ודידינו החוצה. בדיוק בזמן, כי ילדי אפרודיטה באו להתאמן בקיר עכשיו. יצאנו מהר כשאמיליה עוזרת לי לרוץ. "המקל שלי!" צעקתי פתאום בלחץ. הוא לא היה עליי. הרגשתי אבודה בלעדיו. אמיליה נעצרה בבת אחת כמו בסרטים וחזרה חזרה לחדר של הקיר. הסתובבתי בקושי ובזהירות, שוכחת שאני כבר יכולה להעזר בכוחות, וניסיתי להקשיב כדי לשמוע שיחה. "דרו," אמיליה נשמעה אומרת. "זה שלי. תביאי את זה." "דרו, בבקשה" עוד מישהי נשמעה אומרת. "בסדר, פייפר-ועוד מישהי." נערה נשמעה אומרת בבוז ואז שמעתי את המקל מועף באוויר ואת אמיליה(אלים, כמה קיוויתי שזאת היא) תופסת אותו. כעבור רגע היא כבר הייתה שוב לידי והחזקתי בתודה את המקל. הביטחון חזר אליי. "ועל זה," פייפר נשמעה אומרת, "תקבלי עונש. בואו, כולם." הם נכנסו והדלת נסגרה. "תודה," אמרתי לאמיליה כשחזרנו ללכת. "בכיף," היא אמרה בעייפות. "זאת דרו טנאקקה." צחקתי. אמיליה חייכה חיוך עייף ונכנסנו לביתן.  "סתם. באמת קוראים לה דרו טנאקה. עד לא מזמן היא הייתה המדריכה של ביתן אפרודיטה, אבל היא כמעט השתלטה על המחנה. מזל שפייפר באה ועכשיו היא כבר לא המדריכה." "איך נהיים מדריך?" שאלתי בזמן שחלצתי נעליים ונשכבתי במיטה שמתחת לזאת של אמיליה, המיטה שלי. "את צריכה לעשות מסע חיפושים אחד, אני חושבת" היא אמרה מעליי. "אה," אמרתי והתכסיתי אחרי ששמתי את המקל בארון שמתחת למיטה ונעלתי אותו. "את באמת תעזבי לציידות?" היא שאלה בחושך לפתע.

"אני..." התחלתי לענות. "בהתחלה רציתי. אבל עכשיו אני יכולה להיעזר בכוחות כדי לראות." אמרתי. "אז תישארי?" אמיליה שאלה בקול מלא תקווה. חייכתי. "כן. עד...שהרגע הנכון יגיע." הבטחתי והיא הריעה. צחקתי. 'עד שאדע מה אני מבחינת נטיות מיניות', השלמתי בלב אחר כך. נרדמתי.