נקודת מבט ליה:
התעוררתי לעוד בוקר בחוסר כוחות. נמאס לי מהשגרה הזו. אני חייבת לקבוע עוד קרבות ולהעסיק את עצמי.
פתחתי את הטלפון הנייד והופתעתי למצוא הודעה מסהר. מה עכשיו הוא צריך?
עיני נמשכו לנקודה אחרת בטלפון. התאריך.
נשימתי נעתקה וליבי החסיר פעימה, זה היום. היום שבו הכל נהרס. היום שבו חיי התהפכו מכל הכיוונים.
פלאשבקים התחילו לעלות בראשי. עוד ועוד מהם. לא הצלחתי לנשום. צרחתי.
זה התקף החרדה הקשה ביותר שחוויתי מזה המון שנים.
למזלי דניאל היה בבית. הוא שמע אותי ורץ אליי. הוא היחיד שמרגיע אותי במצבים האלו.
הוא מלמל מילות הרגעה באוזני וחיבק אותי חזק. ברגעים כאלו אני מבינה מחדש כמה הוא חשוב לי וכמה הייתי אבודה בלעדיו.
כשנרגעתי הוא שאל ״מה קרה? למה ההתקפים חזרו?״ אני לא מאמינה ששכחתי. שכחתי מהיום הנורא בחיי. כנראה שזו הסיבה שהם חזרו. חזרו בכדי להזכיר לי שלא משנה מה אעשה העבר תמיד יחזור לרדוף אותי.
״זה היום״ לחשתי בקול שבור, והוא מיד הבין. גופו התקשח ולסתו התהדקה.
״את בטוחה עכשיו. אף אחד לא יגע בך״ הוא אמר לי כשנחישות נשמעת בקולו.
״תודה״ מילמלתי לכיוונו.
הוא חייך מעט ויצא מהחדר, לא לפני ששלח אליי חיוך מרגיע ומבט כואב.
אני יודעת כמה קשה לו לראות אותי ככה.
הנחתי למחשבותיי לסחוף אותי ולפלאשבקים להציף את ראשי.
זה קרה לפני 7 שנים. בדיוק ביום הולדתי.
*פלאשבק*
היום זה יום ההולדת שלי! אני סוף סוף בת אחת עשרה!
התארגנתי במרץ בחדרי הקטן והמאובק, לבשתי את הבגדים הכי חגיגיים שלי שכללו- שמלת ג׳ינס מרופטת שכמעט וקטנה עליי, נעלי הספורט היחידות שלי, וסיכת הפרח הורודה שקניתי לפני שנה בעזרת חסכונותיי ושמרתי לאירועים מיוחדים בלבד.
ניסיתי לצאת מהבית בשקט בלי שאבא ישמע. אני מתכוונת ללכת לחברה הכי טובה שלי, עדי, בכדי לחגוג אצלה!
מספר צעדים לפני הדלת אבי צץ וחסם את דרכי.
נפלתי אחורנית מרוב בהלה והרמתי את ראשי בכדי לפגוש בפניו השתויות.
פחדתי. הייתי מבועתת. הוא נהג לשתות בכל ערב ולהגיע לבית הרעוע שלנו בכדי להכות אותי עד שהיה נרדם, אבל הוא אף פעם לא נראה כך. הוא זעם. פחדתי ממה שהוא הולך לעולל לי.
חיוך שטני עלה על פניו והוא התקרב אליי בצעדי ענק. לא הצלחתי לזוז. גופי דמה לשק תפוחי אדמה ואני נשארתי נטועה במקומי.
הוא משך אותי בשערי בכדי שאקום. הוא צעק ודיבר. האשים אותי שוב ושוב על מות אימי וקילל אותי על כך. הוא התחיל להרביץ לי. הרגשתי כמו בובת סמרטוטים. הצעקות שלו. חזקות כל כך. הן פשוט לא הפסיקו.
לאחר מספר דקות שנדמו לנצח הוא נעצר.
אבל בדיוק כשחשבתי שהוא הפסיק, הוא חזר ועלה מעליי. הפעם הוא לא הרביץ לי.
הפעם הוא החל להוריד את בגדיו עד שנשאר עירום לחלוטין. ולאחר מכן עבר אלי, הוא החל להוריד את בגדיי עד שנשארתי בהלבשה תחתונה בלבד.
כבר לא שתקתי. התחלתי לזעוק ולצרוח לעזרה. להתחנן שיעזוב אותי.
אבל הוא לא הקשיב. הוא רק צחק וחייך, נגע בי ושבר אותי לרסיסים. ואז זה קרה. הוא אנס אותי.
נאנסתי על ידי אבי ביום הולדתי. העולם באמת כל כך אכזר?
*סוף פלאשבק*
זה היה היום שבו החיים שלי נהרסו.
שבו כבר לא חזרתי להיות מה שהייתי.
את ההודעה של סהר סיננתי ולאחר התארגנות מהירה ושיחת מזל טוב קצרה מדניאל, יצאתי לבית הספר.
באופק כבר יכלתי לראות את רוני והבנים מחכים לי בשער ובאמצע ויכוח סוער. כשהם ראו אותי, רוני מיהרה לרוץ לכיווני ולחבק אותי חזק. הם ידעו הכל. כל פרט ופרט עליי, וכך גם אני עליהם.
ציחקקתי מעט ״רוני, הכל בסדר, באמת, את לא צריכה לדאוג לי ככה״. היא שחררה אותי ואמרה ״אני יודעת טוב מאוד מה היום הזה מסמל עבורך ואני גם יודעת שאת בדיוק ההפך מבסדר, אז אני האדם האחרון שאת יכולה לנסות לעבוד עליו״.
נאנחתי ביאוש מהול בשוק. הצורה שבה היא קראה אותי הבהילה אותי מעט.
היא חייכה ופינתה מקום לבנים שחנקו אותי בחיבוקם המוחץ.
כשהתכוונתי ללכת איתם לכיוון הכיתה, צעקת שמי קטעה אותי ויד עצרה אותי מלהתקדם.
״יש לי דה ז׳ה וו״ אמרתי לו בחצי חיוך, ״גם לי״ סהר אמר.
———————————
סוף סוף עוד פרק! ועכשיו כבר מתחילים להבין את ליה אתם/אתן לא חושבים/חושבות?
יום טוב לכולם/ן ותשמרו על עצמיכם!
עד לפעם הבאה♥️
YOU ARE READING
My fight👊🏼
Teen Fictionליה. רק ליה. אם אתם רוצים להישאר בחיים, אל תנסו אפילו לשאול אותה על העבר שלה או על המשפחה שלה. היא מתאגרפת במשרה מלאה אז אל תטעו, היא אולי נראית עדינה וחלשה אבל היא חזקה יותר מרוב האנשים שאתם מכירים. היא קרה ואדישה ולא נפתחת בקלות בכלל, חוץ מלחב...
