קמתי בבוקר ומצאתי על השידה שלי מערכת מעוצבת בגווני ירוק-טורקיז. לפלף עוד ישן, אבל לפי מה שהבנתי אני לא יכולתי לחזור לישון כי ארוחת הבוקר מתחילה מתישהו, וגם נגמרת מתישהו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"אני ממש מחכה לזה," אמרה הילדה הכהה עם השיער הארוך שנראה לי שקוראים לה לילי. "זאת תהיה הפעם הראשונה שיהיה מותר לנו להשתמש בשרביטים. לא מגניב?"
"אני כבר עשיתי כמה קסמים בבית," השוויצה קייט.
לילי הזדעזעה. "זה אסור! אנחנו עדיין קטינות."
"לא נכון! ההורים שלי השגיחו עלי, חוץ מזה שזה לא נחשב עד שמתחילים ללמוד בבית הספר."
לילי שתקה. אדל הצילה אותה מהצורך לענות: "בנות, אני חושבת שכדאי שניקח תיק כדי לסחוב את הספרים במקום לחזור כל פעם מחדש אל המועדון."
"את ממש חדשה בכל הקטע הזה של הוגוורטס, נכון?" שאלה קייט בלעג.
"כן." ענתה אדל בפשטות. "אני בת יחידה. מה איתכן?"
"אני בת מוגלגים," נידבתי. "אתן ממשפחות של קוסמים?"
"ברור שכן!" קראה קייט בחשיבות עצמית. "אני טהורת דם! איך הגעת לסלית'רין אם את כזאת?" היא ברחה למקלחת בלי לחכות לתשובה.
"בואי נלך לאכול וניקח את התיקים אחר כך," אמרה אדל. "ביי, לילי!"
ירדנו אל חדר המועדון, שעדיין היה מואר באור ירקרק. "לא כדאי שנעלה לבדוק מה עם ג'ונתן? את יודעת, כדי שהוא לא יפסיד את הארוחה?"
וככה עלינו אל חדר הבנים, כנראה שלהם אין מגלשה סודית שמונעת הסגת גבול. נכנסו אל הדלת הראשונה מימין, שסומנה בכיתוב 'שנה ראשונה', והתחרטנו מיד. הבנים היו באמצע מלחמת כריות בלי חולצות.
"אה." אמרה אדל בקול קטן וסגרה את הדלת. שניה אחר כך יצאו ממנה דיוויד ובן (גם מהשכבה שלנו) - עם חולצות, למזלנו. הם התעלמו מאיתנו לגמרי וירדו במדרגות. חיכיתי כמה שניות ואז פתחתי את הדלת. "היי!" אמרתי לג'ונתן.
