למרות שאף אחד עוד לא עלה לחדרים, אדל ואני רצנו להחליף לשמלות ולהסתרק. שתינו עשינו צמת שורש ארוכה, אני לבשתי את השמלה התכולה שלי ואדל לבשה את השמלה האדומה שלה. המסכות שלנו היו טיפה מוזרות מאחר והכנו אותן ביד, אבל עשו את העבודה.
כשעלינו למסדרון נתקלנו בפרופסור פליטיק, שנראה קצת שיכור. "שלום, העלמה - העלמות." הוא צייץ. "כדאי שתחזרו עכשיו לישון. אין לכן שום נשף מסכות, אם אינני טועה. זאת אומרת, מאוד הגיוני שהייתי טועה - כי אתן עם מסכות - לא משנה. חזרו למועדון."
עמדנו בלי לזוז עד שהוא נעלם, ואז אדל נשמה לרווחה. "יש לנו מזל גדול שזה הוא ולא מקגונגל או סמית'," מלמלה.
מיהרנו אל מגרש הקווידיץ', ולא אשקר - החושך גרם לי להתגאות ביוזמה הרגעית שלקחתי על עצמי אפילו יותר. הדלעות זהרו באובך חמים שהכניס אותי למצב רוח פואטי.
נראה שכמה תלמידים הגיעו לפנינו, מה שהיה מפתיע וגם משמח - דאגתי שכולם יבריזו ברגע האחרון, במיוחד בהתחשב בעובדה שהנשף אורגן ברגע האחרון.
לא היה קל לזהות את האנשים שעמדו בחושך במסכות, השמלות וגלימות הטקס, אבל כן זיהינו את ג'ונתן כשנעמד לידנו ואמר "שיואו." הוא גנב את המילה שלי.
הנגנים, כמו נגנים, הגיעו מראש. התלמיד שהבטיח לי קודם בנוגע לערכת די ג'יי הסתכל עלי במבט שואל. הנהנתי בלהט, והם התחילו לנגן נעימות קריפיות שונות.
עד שכולם הגיעו הסוכריות כמעט נגמרו. חשדתי שתלמידים הכניסו אותם לתוך כיסים עם לחש הרחבה סמוי, אבל זו לא הייתה בעיה - שרלוט, אותה תלמידת שנה שישית ששכפלה את הפלייר, הסכימה להבריז מהנשף של הגדולים כדי להטיל לחש מילוי מחדש, תמורת תשלום, כמובן.
השעה וחצי הבאות היו נהדרות. התלמידים יצרו מעגל בתוך מעגל שהסתובבו לכיוונים נגדיים, או סתם רקדו לפי הקצב. כמה תלמידים החמיאו לנו על הנשף. עד עשר הגלידות נגמרו, וגיליתי שחלק מהבקבוקים הכילו יין דבש, שכמה תלמידי שנה שלישית נועזים ניכסו כשלהם. פתאום הבחנתי בזיקוקים צבעוניים שנורו אל השמיים.
"וואו," קראו כמה תלמידים צעירים יותר בפליאה.
הסתובבתי אל ג'ונתן. "אם אנחנו כבר נפגשים, כדאי שנסיים את הנשף, לפני שיסיימו בפנים והמורים ישמעו אותנו." הוא הנהן והלך למצוא את אדל, ואני נדחקתי אל יציע הפרשנות.
"מה, מסיימים?" שאלה התלמידה שניגנה על הכינור באכזבה.
הנהנתי, ואחרי שהם עצרו את המוזיקה ביקשתי מכולם להיכנס לחדרי המועדון. מסתבר שכולם נהנו, כי הם מחאו כפיים למשך מספר מכובד של שניות.
"אני חייבת עזרה בלהחזיר את השולחנות לכיתת שיקויים!" קראה אדל. לא יכלנו להשאיר אותם לגמדוני הבית למקרה שמורים יעברו בסביבה עד חצות. ירדתי למטה והתחלתי לאסוף את הבקבוקים ואת אריזות הגלידה הריקות מהשולחנות. ג'ונתן ואדל לקחו שולחן למטה, ואיתם עוד מספר תלמידי סלית'רין. אחרי שסיימנו להוריד את השולחנות כבר לא היה כמעט אף תלמיד במגרש.
"איפה נשים את הדלעות המכושפות?" שאל ג'ונתן.
"אנחנו ניקח אותם למועדון שלנו," התנדב תלמיד במסכת שודד ים. "הגמדונים כבר ידאגו להן מחר."
הנהנתי, כשפתאום ראיתי מישהו בא מכיוון הטירה.
"אופס."
"מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?" פרופסור מקגונגל נכנסה אל השטח המואר, פניה מבשרות רעות בהבעה בלתי קריאה, שבדרך כלל קדמה להתפרצות.
כולם הסתכלו עלינו. ממש תודה, אנשים.
פרופסור מקגונגל העבירה בינינו את מבטה. "אתם ארגנתם את זה?"
ג'ונתן הנהן בחשש.
"בואו למשרד שלי." היא הסתובבה וחזרה לטירה. החלפנו מבטים.
"לכו, אנחנו ננקה את השאר." ציפצפה מישהי שכנראה ממש פחדה מפרופסור מקגונגל.
מיהרנו בעקבות פרופסור מקגונגל במסדרונות בית הספר, עד שנעצרה מול פסל אבן גדול של גרגויל מכוער.
"סוורוס!" היא קראה, והפסל קפץ הצידה בזמן שהקיר נחצה לשניים. היא עלתה בגרם מדרגות סיבובי ארוך כל כך שנהייתה לי סחרחורת, ואז פתחה דלת עץ מבריקה.
נכנסנו אל המשרד - חדר עגול וגדול, מרוהט בשולחנות עמוסים במכשירים כסופים משונים שרטטו, השמיעו קולות ופלטו עשן בצבעים. מאחורי שולחן רחב בעל רגליים מוזרות הונחה מצנפת המיון על מדף. הקירות היו מלאים בציורים מתויגים, אנשים ישנים בתוכם. פרופסור מקגונגל התיישבה מאחורי השולחן הענק והחוותה בידה על שלושה כיסאות שעמדו מצידו השני, מה שגרם לי לתהות אם צפתה מראש שתקרא לנו או ששלישיות תלמידים עשו לה בעיות לעיתים קרובות. התיישבתי הורדתי את המסיכה, וכמוני גם אדל וג'ונתן.
"למרות שאמרתי שלא ייערך נשף לתלמידים שמתחת לשנה הרביעית, בחרתם לארגן אחד משלכם. בלי לבקש רשות או ליידע אותי." היא אמרה במבט חמור. "יש סיבות להחלטות שלי. אני חושבת שכדאי שתלכו מכאן למרפאה ותעזרו למדאם פומפרי לנקות, כעונש."
"זהו? רק לילה אחד?" שאל ג'ונתן, מופתע.
"אני מניחה שאתם לא רוצים עונש לכל השבוע," ענתה פרופסור מקגונגל, וחיוך הופיע על פניה. "בכל זאת, היוזמה, הארגון, והביצוע ראויים להערכה. אתם יכולים ללכת להחליף לגלימות פשוטות, ואז ישר למרפאה." נעמדנו מחוייכים ויצאנו מהמשרד.
"אני לא מאמינה! היא בקושי הענישה אותנו!" קראתי בשמחה.
"ראיתם את מצנפת המיון? אתם חושבים שהיא כותבת את השיר לשנה הבאה?" תהתה אדל.
"או שהיא מתלבטת אם להעביר אותך לרייבנקלו," ג'ונתן צחק.
אחרי שהחלפנו בגדים עלינו אל המרפאה. מדאם פומפרי, מכשפה מזקינה שנראתה מאוד טריטוריאלית, הצביעה על ערימה של סירי לילה. "בשקט גמור!" היא פקדה, ואז ניגשה לבדוק שלושה תלמידים ששכבו על המיטות. חיכינו עד שהיא נכנסה אל החדר שלה, ואז הבטתי באדל. "את מכירה לחש לניקוי?"
"בטח. התקרצף!" היא הצביעה על אחד הסירים, אבל הוא אפילו לא טרח לרעוד כשהלחש פגע בו. "זה כנראה מסובך מדי לגיל שלנו," התנצלה.
כשסיימנו לנקות התגנבנו חרישית אל מחוץ למרפאה, רק למקרה שמדאם פומפרי תחליט לתת לנו עוד משימות.
YOU ARE READING
ישראלית בהוגוורטס
Fanfictionנכתב בעזרת Irene_Hook. הספר מוקפא כבר שנתיים נכון ל2024 ואני לא צופה שיעלו פרקים בזמן הקרוב, אם יש התראות אלה עריכות של פרקים ישנים יותר.
