Blue » LS

16

Harry

"עשר!"

"זאין מעביר את הכדור לפיין!"

"שמונה!"

"פיין כמעט נמנע מתיקו ומעביר לסטיילס!"

"שש!"

"הוא רץ! הילד הזה באמת יכול לרוץ!"

"חמש!"

"הוא חולף על פני ג'ונאס ו-"

"שלוש!"

"שתיים!"

"טאצ'דאון!"

"אחת!"

המעודדות פרצו בעידוד. האורות עיוורו אותי.

התנשפות, התנשפות

הייתי מותש וטיפות זיעה נדבקו על גבי.

-

"ווהו! סטיילס!" זאין כרך את זרועו סביבי וחייך. "עשית את זה! עשית את זה שוב, בנאדם!"

חייכתי בכוח. "אנחנו עשינו את זה... וניצחנו רק בנקודה אחת..."

ליאם רץ עם חיוך ענק. "הארי! זה היה מדהים!"

"גם אתה עשית את זה מצוין, גבר."

"אתה הולך למסיבה, לא?" זאין שאל. "זה אצלי- לחגוג!"

"לא, בנאדם. אני עייף מדי." הנדתי בראשי.

"מהה? אבל אתה שחקן הכוכב בקבוצה שלנו! אפילו הגנבתי שלוש חבילות בירה!"

"לא, אני בסדר. מסיבות זה באמת לא הקטע שלי."

זאין נראה מאוכזב. "אני משער שרק חצי מהקבוצה שלנו הולכת, אז... אתה וליאם השחקנים הכי טובים שלנו.."

"סליחה, בן אדם" השלכתי את המגבת על כתפי. "אז, אני הולך הביתה."

-

"הארי!" ראיתי את לואי מתקרב לכיווני.

חייכתי מיד, "היי!"

"זה היה מעולה!" הוא כמעט התקרב לנשיקה, אך עצר לבדוק אם אבי היה בסביבה. במקום זה הוא הסתפק בהחלפת אגרוף.

"תודה, טומו." אמרתי, מחייך.

"היי הארי!"

ג'יין גררה אחריה את נייל ואמה. "משחק די טוב!" היא אמרה.

"משחק טוב? זה היה מדהים! הארי סטיילס רץ סביב ג'ונאס! עם שלוש שניות בלבד על השעון- הוא זורק! ו--- טאצ'דאון!" נייל אמר.

"ממתי אתה מתעניין כל כך בפוטבול?" שאלתי.

"אה, אני לא. אני רק מתרגל את כישורי הפרשנות שלי." הוא אמר בזחיחות.

"ראיתם את אבא שלי?" שאלתי.

"ראיתי אותו בטלפון מאחור." אמרה אמה.

"אתה רוצה להישאר בבית שלי הלילה?" לואי שאל בתקווה.

"בדיוק מה שחשבתי." שלחתי לאבי הודעה ואמרתי לו שאשאר אצל לואי ולא חיכיתי שהוא יענה. "אני נוהג."

"זה הרכב של פול," לואי הזהיר אותי כשהוא מסר לי את המפתחות.

"לואי, אתה יותר גרוע בנהיגה ממני." הזכרתי לו.

"תשתוק,"

הנסיעה ברכב הייתה שקטה עם כמה מילים בודדות. לואי זמזם בשקט עם הרדיו. המשכתי להביט בו. הוא היה פשוט אדם כל כך יפה. האורות הכחולים חלפו דרך החלון שמאחוריו. הצללית הכהה שלו עמדה עם ניגודיות מול האור המטושטש.

פוקוס על הכביש

רינג רינג רינג

הרמתי את הטלפון והנחתי אותו ברמקול כדי שלא אצטרך להחזיק אותו.

"אתה לא יכול פשוט לעזוב ככה!" אבי נבח לטלפון. "מי אמר שאתה יכול לישון במקום ההוא של טומלינסון?"

"..."

"תחזור לכאן! אני לא אוהב את המראה של טומלינסון ההוא,"

"אבא, אני לא יכול," העפתי מבט בלואי שנשך את שפתו, אך לא אמר דבר.

"למה לא?"

"אני כבר בבית שלו," שיקרתי.

"זה יהיה בשבילם טרחה להחזיר אותי,"

שמעתי אותו מתנשף.

"בסדר גמור,"

ביפ!

הסתכלתי על לואי. הוא הביט מבעד לחלון. "היי, אל תדאג לגביו,"

"כן," הוא אמר ולא הביט בי. "אני יודע."

༄︎