Not safe anymore

הפרק 9- השקט שלפני הסערה

נקודת מבט - אלי 

התעוררתי עם כאב ראש נוראי. כל מה שאני זוכרת זה את הפרצוף של היצור המעוות הזה ושהוא חנק אותי. הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי היה את הפרצוף של דינה, זה כבר גרם לי להרגיש יותר טוב. היא אמרה בחיוך "Good morning sunshine".
"מה קרה? איפה אני נמצאת? שאלתי בזמן שאני מבולבלת ותוספת את הראש שלי.
"התעלפת, היצור הזה תפס אותך בצוואר, מייקל בא והציל אותך, החזרנו אותך לתחנת הרכבת. את בטוחה עכשיו" דינה אמרה הכל בנשימה אחת .
"מה?! ואת בסדר? הוא עשה לך משהו?" שאלתי בדאגה. "כן דובון אכפת לי, הכל בסדר איתי. אל תדאגי" היא ענתה לי בציניות.
"איפה מייקל?" שאלתי.
"הוא נמצא מחוץ לקרון, ממש ליד המדרגות של התחנה" דינה אמרה.
"אני רוצה להגיד לו תודה על מה שהוא עשה בשבילי" אמרתי וניסיתי לקום באיטיות. הרגשתי מסוחררת לגמרי, והראש שלי הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ .לפני שהבנתי מה קורה התרסקתי על הרצפה בפתאומיות.

נקודת מבט - טום

"אז... רוצה לספר לי מה קרה בבית הנטוש ההוא? אני זוכר שהיית ממש בהלם ואפילו רעדת מפחד" שאלתי בדאגה.

שלי התחילה לדמוע פתאום.

"הכל בסדר?" שאלתי אותה. שלי משכה באף שלה והתחילה לדבר בקול בוכה.

"כשהייתי בת 6, אני זוכרת שיום אחד רק אני ואמא שלי היינו בבית, אבא שלי היה במשמרת לילה והיה אמור לחזור רק לפנות בוקר. אני זוכרת שאמא שלי הודיעה לי שהיא נכנסת להתקלח, אני הייתי בחדר שלי וציירתי על דף. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, הכל היה נראה לי רגיל, עשיתי לה תנועה של "כן" עם הראש וחזרתי לצייר.כשסיימתי את הציור אני ממש התרגשתי ורציתי להראות אותו לאמא שלי.אני ציירתי משפחה, את המשפחה שלי, עומדת ליד בית קטן ומסביב יש פרחים והשמש זורחת. התגאתי בציור הזה, אמא שלי נראתה בציור כל-כך מאושרת, הייתי חייבת להראות לה אותו. ניגשתי לחדר של ההורים שלי והיא לא הייתה שם. אני תהיתי אם היא עדיין במקלחת למרות שעברה יותר משעה מאז שהיא נכנסה. הלכתי ליד המקלחת, ואז אני שמעתי את המים עדיין זורמים. אני ניגשתי לדלת ודפקתי עליה - אין תגובה. דפקתי עליה שוב יותר חזק - אין תגובה. "אמא את שם?" שאלתי - אין תגובה. בשלב מסוים אני איבדתי את הסבלנות שלי ופשוט פתחתי את הדלת, הווילון היה סגור."אמא מספיק לשחק איתי משחקים. אני יודעת שאת שם ושאת מתעלמת" אמרתי - אין תגובה.אני החלטתי להסית את הווילון, הסתכלתי לתוך האמבטיה ואני הזדעזעתי ממה שראיתי. אני ראיתי את אמא שלי, שוכבת באמבטיה עם מבט קפוא, היה לה מבט מת בעיניים. כל האמבטיה הייתה מלאה בדם, והלהבים מהסכין גילוח של אבא שלי היו לה ביד, ממש כאילו היא חתכה את עצמה. ממש נהבלתי וצעקתי אליה, ניסיתי להזיז אותה, אבל היא לא קמה. צעקתי כמו שלא צעקתי בחיים והיא פשוט לא הגיבה, התחלתי לבכות.אני רצתי מהר לחדר של ההורים שלי, זכרתי שהטלפון שלה נמצא שם. אחרי כמה דקות של חיפושים, מצאתי את הטלפון וחייגתי למוקד 911. "911, מהו מקרה החירום שלך?" נציג ענה לי על הקו."אמא שלי באמבטיה מדממת! היא לא זזה!" עניתי לו בבכי. "תשארי שם, אנחנו בדרך" הנציג ענה.האמבולנס הגיע מאוד מהר, אפילו מבלי ששמתי לב. אבא שלי גם הגיע איתם. אני ישבתי ליד דלת האמבטיה ופשוט בכיתי. הרגשתי כל-כך טיפשה, שרק אם הייתי שמה לב אליה והייתי פחות שקועה בעצמי, אני אולי הייתי יכולה לעצור אותה. אמא שלי תמיד הייתה שמחה, באמת אישה מלאת שמחת חיים, אפילו לא העלאתי בדעתי שהיא הולכת לעשות דבר כזה." שלי סיפרה את הסיפור שלה."את היית בת 6, מה כבר היית יכולה לעשות?"שאלתי וניסיתי להרגיע אותה.

"הייתי יכולה להתקשר ל-911"

שלי ענתה. "אבל את כן עשית את זה" השבתי לה. "לא בזמן..." שלי ענתה.

"הייתי יכולה להיות פחות מרוכזת בעצמי, פחות שקועה בעצמי, הייתי יכולה לעצור אותה, הייתי יכולה למנוע ממנה מלעשות את זה לעצמה מלכתחילה. אבל אני לא עשיתי את זה, אני לא עצרתי אותה, אני לא מנעתי את זה, ואמא שלי מתה בגלל שלא עצרתי אותה. זאת אשמתי" שלי ענתה בקול עצוב.
"היי, היי, תסתכלי עליי. את ממש לא אשמה בזה, את היית רק בת 6, זאת לא אשמתך!" אמרתי. אני הסתכלתי לה בעיניי האיילה הגדולות שלה, חיבקתי אותה וניגבתי את הדמעה שזלגו במורד הלחי שלה.

נקודת מבט - דינה

"אלי! הכל בסדר איתך?" קראתי לאלי שהתרסקה על הרצפה. דאגתי לה, לא ידעתי מה קורה איתה, הרגשתי ממש חסרת אונים.ראיתי אותה מחוסרת הכרה על הרצפה ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.יצאתי מהר מהקרון.
"מייקל בוא מהר! אלי התעלפה" צעקתי למייקל. "שוב?" מייקל שאל בטון מזלזל ובחוסר אכפתיות.
"כן, שוב! עכשיו תזיז את התחת שלך ובוא לעזור לי!" עניתי בתוקפניות.נכנסנו ביחד לקרון.
"אוי נו באמת, פשוט תרימי לה את הרגליים כדי שהדם ייזרום לראש. את אף פעם לא עשית קורס עזרה ראשונה?" הוא אמר והתחיל להטיף לי. התעלמתי מההטפות שלו, גלגלתי עיניים וישר ניגשתי לטפל באלי.אני הרמתי את הרגליים של אלי למעלה, ואחרי כמה שניות ראיתי אותה מתחילה לזוז קצת. התכופפתי והרמתי לה את פלג הגוף העליון, ראיתי שהעיניים הירוקות שלה מתחילות להיפתח לאט-לאט.
"תגידי, עוד כמה פעמים אני אצטרך להעיר אותך היום?" שאלתי אותה בציניות.
"כמה פעמים שאני אצטרך שתעירי אותי" היא ענתה לי וחייכה. הושטתי לה את היד והרמתי אותה מהרצפה.שתינו ישבנו על מושבי הקרון, בזמן שמייקל עמד.
"תודה מייקל, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך" אלי אמרה לו.
גילגלתי עיניים מבלי שהם שמו לב. חזרתי על המילים שלה בלב בקול לוגע - "אוי מייקל, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך".
"המעשה שלך היה כל-כך אמיץ וגבורתי. אני מעריכה אותך, אתה הצלת את החיים שלי! אני הייתי מתה אם לא היית שם" אלי הוסיפה לדברים שאמרה.
"אמיץ? גבורתי? סך הכל ירה עליו טיל אחד וזהו. מי הייתה שם כל הזמן הזה, הא? למרות שהכדורים שלי לא עשו ליצור הזה כלום, אני נשארתי שם וסיכנתי את החיים שלי בשבילה. מה הוא עשה? בא עם טיל? נו באמת, זה לא הבן אדם שהציל אותה, זה הנשק שלו. אם היה לי טיל במקום האקדח המעפן הזה, הייתי מצילה אותה עוד לפני שהוא היה בא." חשבתי לעצמי בלב, מבלי להגיד להם את זה, שמרתי הכל בלב. "לא בעיה, אני אוכל מפלצות כאלו לארוחת בוקר" מייקל ענה בהתנשאות והלך לקרון אחר.חשבתי לעצמי בראש "וואו, הנרקיסיזם הגועלי הזה פשוט נוטף ממנו". נשארתי עם המחשבות האלו למשך כל היום, הן פשוט לא הפסיקו.חשבתי לעצמי על איך שאלי מעריכה את מייקל. זה פשוט מרגיז אותי! הוא פשוט כל-כך אדיש, לא היה אכפת לו אפילו שהיא התעלפה, הוא לא מביע בה טיפת עניין. הוא אפילו מזלזל באחרים ואחר כך גם מעז להתנשא מעליהם.

היי חברים:)

מקווה שתאהבו את הפרק הזה, השקעתי בו הרבה

תהנו❤