חנות הקסמים בסיאול

נוחתים בסיאול

הדייל עבר בין שורות המטוס והחל להעיר את האנשים בזה אחר זה, לאט לאט חלונות המטוס נפתחו ואור שמש נכנס פנימה אל המטוס. 
קמתי כאשר הדייל תפח מעט של הכתף שלי ושפשפתי את עיניי בניסיון להתרגל לאור ששטף את המטוס.
הבטתי החוצה מן החלון והנוף היה של אסיה השתקף; ואז הבנתי כמה כל זה אמיתי. עוד מעט המטוס נוחת בנמל התעופה של אינצ'ון.

מצאתי את עצמי נוגס מהר בכריך הקטן ממולא חביתה עם יוגורט ותה לצד המנה. לא אכלתי כלום מליל אמש והייתי רעב. 
התענגתי על האוכל- נכון לא אוכל של בית אבל היה לי טעים סך הכל. 
דפדפתי עוד קצת בתמונות מהרגע שהגעתי להולנד עד אתמול… עד שעליתי על המטוס. כל מי שיראה את התמונות לא ינחש מה יש מעבר. ימים של שיחות וידאו אל תוך הלילה מלאים בגעגועים לטאה.
ימים שבהם ביליתי לחרוש למבחנים ואחרי הצהריים רקדתי את נשמתי עד ללילה.
ימים שהייתי נשאר עד מאוחר לפעמים להסתובב ברחובות לחפש אחרי דברים לעשות עם שאר הבחורים בשכבה.
ימים שהייתי מבריז מבית הספר ללכת עם חברים לגלידרייה, וימים בהם הייתי ישן עד מאוחר.
היו גם ימים בהם ההורים שלי הכריחו אותי לפגוש מנהיגים מהעולם בגלל היותם שגרירים.

שמעתי חריקה של גלגלים והבנתי שנחתנו בשדה התעופה. חלמתי בהקיץ במשך רוב זמן הטיסה.
איך שהמטוס עצר- רצתי החוצה לשאוף אוויר. ירדתי מהשרוול אל תוך הטרמינל עצמו. 
זכרונות של פעם החלו לצוף על פני השטח. אפילו הגלידרייה בה אבא שלי קנה גלידה כשהייתי קטן כבר לא הייתה קיימת. 
ניגשתי אל מעבר הגבול שהיו בו מלא פקידי גבול. הושטתי לה את הדרכון שלי בחיוך מבויש. 
"פארק ג'ימין"? שאלה בחיוך תוך שהיא משווה את התמונה למציאות. 
"כן- כן זה אני" אמרתי קצת מתבייש מהסיטואציה.
"טוב ג'ימין. היא הגישה לו דף. רק תחתום פה וזהו" והצביעה על מקום לחתימה.
...אישור כניסה לקוריאה לבעלי אזרחות… רפרפתי. לקחתי את העט וחתמתי. 
היא חייכה והחתימה לי את הדרכון. "ברוך שובך לקוריאה פארק ג'ימין" הפקידה בירכה אותי לשלום. 

באולם הנוסעים חיכה נהג הלימוזינה עם המזוודה שלי כבר. פארק ג'ימין היה כתוב שם- צחקתי מי עוד היה יכול לשכור נהג כזה בקוריאה-בטח עוד מהכסף של ההורים.
הלכתי אחרי נהג הלימוזינה בשקט. האמת זה היה די מביך- השתיקה עצמה הייתה נוראית.
התיישבתי בתוך הלימוזינה בזמן שהנהג העמיס הכל מאחור. 
ואז מהרגע שהוא התיישב התחיל התשאול.
הוא לא עזב אותי בשאלות ולא הבין רמזים שאני לא רוצה לדבר. הנסיעה ארכה חמישים דקות וכל דקה ודקה הוא שאל עוד ועוד שאלות עד שהגענו לבית המלון. 

הנהג חייך והוציא את המזוודה מהבגאז וקד קלות.
הסתובבתי והתחלתי ללכת אל עבר המלון כשהרגשתי חיבוק חזק עוטף אותי מאחורה- הוא היה כל כך חזק בקושי נשמתי. 
הסתובבתי אחורה והייתי בשוק- פאקינג טאה. בכיתי דמעות של אושר ושל שמחה… טאה טאה שלי סוף סוף אנחנו מתאחדים. 
"טאה שלי!" צרחתי באושר.
"צ'ימ שלי!" הוא מנגב את הדמעות בשרוול הטוקסידו. "כמה התגעגעתי"... הוא בכה בהיסטריה. 
"בוא טאה איתי למלון- תתאוורר קצת , נשתה קצת סוג'ו להשלים קצת את הפערים" 
~
אני פתחתי את המזוודה והתחלתי לסדר קצת דברים.
טאה ישב במרכז המיטה בחדר- זרקתי לו את את אחד החולצות שלי וגערתי בו שיחליף לבגד נורמלי כבר. 
התקשרתי אל הקבלה לבקש שירות חדרים. אוכל, שתייה, וסוג'ו. 
התיישבתי על יד טאה והתחלנו להשלים חוויות. 
כשברקע הטלוויזיה והקיבה שלנו הרעבה עושה רעשים של רעב. 
טאה הוריד את החולצה שלו והגוף שלו היה חטוב, חטוב כל כך שהיו לו קוביות! קוביות!. 
על החזה שלו מצד שמאל היה קעקוע יפה. קעקוע של ברק. באמת שטאה נהיה כל כך יפה מאז. 
והשיער המתולתל הזה… מה איתו? למה טאה כל כך יפה פתאום. השיער השחור... כמה זמן לעזאזל כבר עבר?
כנראה בהיתי בו יותר מידי זמן כי שמעתי צחוק מתגלגל ואז הרגשתי משהו מתנגש בפנים שלי בחוזקה.