Sunshine

פרק 1- לחייך

נ.מ. סאן (sun)

יש לי כלל אחד, שאותו אמא לימדה אותי:
כשקשה, נסה לחשוב על כל הדברים הטובים שאתה רואה ושאתה יכול לחשוב עליהם, ותחייך.
אז כשישבתי ברחוב החשוך, חבול, לבדי, זה מה שעשיתי.

אז קודם כל, קוראים לי סאן, כמו השמש. אמא תמיד הייתה אומרת שהאחריות שלי היא לזרוח כמו השמש, בגלל השם שלי.
השיער שלי בצבע בלונדיני-דבש, והעיניים שלי בצבע קינמון, ותווי הפנים שלי עדינים. אני רזה וקטן יחסית לגילי.
אבל כרגע, אפשר להגיד שאני נראה גרוע מאוד. השיער שלי מעט סתור, ואני מכוסה חבלות. אני יושב לבדי ברחוב, על המדרכה.
אני מחניק אנקת כאב, ומתאמץ לחייך בזמן שאני מטפל בפצעים שלי. הפעם זה היה יותר קשה, בגלל הכאב, אבל אני כבר רגיל לזה.
אני מתאמץ להתעלם מהכאב, ומנסה למנות את כל הדברים הטובים שאני רואה כרגע, כמו שאמא שלי לימדה אותי.
בואו ניראה...
יש שם פרח מקסים בצבע כחול. הריח שלו מגיע עד אליי, והוא מריח נפלא, כמו צוף מתוק.
יש שם שני חתולים חמודים שמשחקים יחד, אחד שחור ואחד לבן.
פריחה יפיפייה מקשטת את השקדייה בפרחים לבנבנים, ועננים רכים ואווריריים שטים בשמיים לאיטם, חלקם ורודים, חלקם כחלחלים.
על הריצפה נח כפתור אדום. אני אוהב כפתורים. הם עגולים וחלקים, ונעימים למגע.
פילה (fila), בובת הג'ירפה שלי, בחיקי.
מזג האוויר נפלא, והשמיים כחולים ויפים, והאוויר נקי ונעים.
נשמתי עמוק.
עכשיו היה לי קל יותר לחייך.

אבל באמת, אבא הגזים הפעם. הוא הכה אותי חזק וזרק עליי צלחות ואחת מהן נשברה על היד השמאלית שלי, ועכשיו יש שם חתך עם דם. הוא צרח עליי, שיכור, שאעוף מהבית הזה ולא אחזור יותר. אני מנסה לעקל את זה שאין לי בית לחזור אליו, ובו בזמן להמשיך לחייך ולחשוב מחשבות טובות. אני מחבק חזק את פילה, בובת הג'ירפה שאמא שלי נתנה לי ליום הולדת 9, כשעוד הייתה בחיים, שאותה אני לוקח לכל מקום אליו אני הולך, ויושב ברחוב במרחק בתים אחדים מהדירה הזעירה שגרתי בה עם אבא.
כשגמרתי לחבוש את הפצע השמיים כבר החשיכו וניהיה לי קר. חיבקתי חזק את פילה וניסיתי לחשוב על עשרה דברים טובים במצב שבו אני נמצא:
1. אני לא נמצא במקום שרע לי בו- בבית.
2. פילה איתי. וזה מעודד.
3. ...
לפני שהספקתי לחשוב על דבר שלישי, רוח קרה נשבה והרעידה אותי. היה לי קר. חיבקתי את פילה חזק, ועצמתי את עיני.
נרדמתי.

כעבור דקות אחדות שמעתי כמה קולות מעליי.
"מי זה?"
"מה הוא עושה פה?"
ואז,
"היי, מה קרה? הכל בסדר?"
הרגשתי יד נוגעת בכתף שלי. פקחתי את עיני באיטיות, ממצמץ, מנסה להסתגל לחושך ולהבין מה קורה. מעליי עמדו שני אנשים: אחד גבוה, אולי בן 28, שיערו שחור ומבטו אחראי ומודאג, ונערה צעירה בת גילי, אולי בת 15? שרכנה אליי ונגעה בכתפי. הגבות שלה היו מכווצות, והתקמטו בדאגה כשראתה את הפציעות שלי.
כעבור שנייה הבנתי שאני אמור לענות על השאלה שלה.
"אבא שלי זרק אותי מהבית." עניתי בלי לחשוב, ומיד הצטערתי על כך. אבל נראה שהאיש והנערה הבינו.
"שלום," הנערה הושיטה לי את ידה כדי שאקום. נאחזתי בה וקמתי. "קוראים לי שרלוט. וזה לורנס," היא הצביעה על האיש שעמד לידה.
"סאן." אמרתי, מחייך אליהם. חשבתי מיידית על כל הדברים הטובים שיכולתי למצוא, מסוכריות טופי לפרחים אדומים ושמיי קיץ יפים, וככה גרמתי לחיוך שלי להיות אמיתי. בתגובה לחיוך שלי גם הם חייכו קלות. זה תמיד קורה לי. כשאני מחייך לאנשים, במיוחד מכל הלב, הם תמיד מחייכים בחזרה. זה כמו מן קסם כזה. אמא שלי למדה אותי את זה.
עכשיו האיש, לורנס, דיבר.
"שלום, סאן. אני לורנס, ואני עובד במקום שבו אוספים נערים וילדים כמוך שאין להם בית או שיש להם בעיות בבית. קוראים למקום "פנימיית כלניות". שרלוט נמצאת שם." הוא פנה לשרלוט, והיא הנהנה וחייכה קלות. "אם אין לך לאן ללכת, תוכל לבוא איתנו. אני מבטיח שידאגו לך.
וכמובן, אם תתחרט, אנחנו נשחרר אותך או שנמצא לך מקום אחר." הוא חייך אליי. החלטתי לבטוח בו. חייכתי אליו ואמרתי, "באמת? וואו, תודה רבה! אין לי לאן ללכת. אני אשמח לבוא למקום ההוא. כמובן, אם זו לא טירחה." חיבקתי את פילה במבוכה.
לורנס חייך. "מובן שלא. בוא איתנו, בדיוק היינו בדרך חזרה לפנימייה. אני ארשום אותך, ונמצא לך חדר. מה השעה?" הוא שאל, מציץ בשעונו. "9:15. נספיק להגיע עד 9:30, ותוכל לאכול ממה שנשאר ארוחת הערב."
הססתי רגע אחד אחרון, ופסעתי בעקבותיהם אל תוך מכונית שחורה ונקייה. ישבתי במושב מאחורי הנהג, שותק ומסתכל בחלון, וחיבקתי את פילה.
שרלוט ולורנס דיברו בקולות שקטים, ולא הסתכלו עליי, אז הרשתי לעצמי להתפרק לכמה דקות. חשבתי על כל הדברים הנוראים שעברתי היום, אבל כמובן, לא להרבה זמן. כיוון שהרגלתי את עצמי לחשוב רק דברים טובים, כמו שאמא לימדה אותי, אני כבר לא מצליח לחשוב על הדברים הרעים יותר מכמה שניות. שזה דבר טוב, לדעתי, כי אם אתה חיי כשאתה חושב רק על הדברים היפים ורואה רק את הדברים הטובים, החיים שלך טובים יותר, לא? הרי החיים הם מכלול של הדברים שראינו ושמענו ושל הזכרונות שלנו.
דחפתי את ראשי אל תוך הבד הרך של פילה, והרשתי לעצמי להזיל דמעות, שניספגו בבד הצהוב. הצבע הצהוב הוא הצבע האהוב עליי. כמו של השמש החמימה. כמו חמניות. כמו השם שלי, סאן. כמו של אור, וכמו של השיער הבלונדיני שלי והעיניים הזהובות שלי, כמו של פילה וכמו של החולצה הצהובה עם הריח המתוק של הסבון שאמא שלי הייתה לובשת, וכמו של...
הינה, בבקשה. נעלמו כל המחשבות הרעות, ונכנסו רק דברים צהובים וטובים.
כשהגענו, היה חשוך מכדי לראות היטב את המבנה הגדול, אבל נכנסתי אחריי לורנס ושרלוט לחדר מסודר-מבולגן, עם הרבה דברים שסודרו בכל מקום ברחבי החדר. הנחתי שזה חדר מזכירות. אישה יפה עם שיער חום חלק, קצר ומבריק ישבה מול השולחן, משקפיים דקים נחים על אפה.
היא החזיקה בטלפון צמוד לאוזן, ודיברה עם מישהו.
"כן, כן, בסדר. בסדר גמור. אני אטפל בזה. ביי. להיתראות." היא סגרה את הטלפון, ונפנתה להביט בנו. בהתחלה היא הביטה בלורנס בשאלה, והוא הנהן אליה. היא חייכה אליי.
"שב, מתוק." היא החוותה לעבר הכיסא הריק שמולה. "תודה," אמרתי לה בחיוך והתיישבתי מולה על הכיסא.