Sunshine

פרק 2- לאהוב מכל הלב

מזהירה- זה פרק ארוך קצת. תכתבו לי אם להפוך אותו לשני פרקים.
..........................................................................

נ.מ. כללית

סאן התיישב מול המזכירה, מביט סביבו בסקרנות. לורנס ושרלוט עמדו מאחוריו, שרלוט מתבוננת בתמונות שבהן ילדים ונערים מחייכים כורכים את ידיהם סביב כתיפיהם של חבריהם, ולורנס מביט בריכוז במזכירה.
"אז אתה מתכוון להצטרף אלינו, מתוק?" המזכירה שאלה בחיוך את סאן, מקלידה במחשב שלה במהירות.
"כן, גברת יפה." ענה סאן בעיניים נוצצות ובתמימות.
המזכירה צחקה וחיוכה התרחב. היא חיבבה את הנער מרגע לרגע.
"אתה יכול לקרוא לי אמי. ככה כולם קוראים לי." אמרה לו בחביבות.
"בסדר, אמי." סאן חייך אליה, מטה את ראשו.
"אז אני רואה שלורנס ושרלוט המקסימה אספו אותך, מה?" שאלה אמי בחיוך, בעודה מקלידה.
סאן הנהן בחיוך. "ממש כמו מלאכים, את יודעת? הם הצילו אותי. הם כל כך טובים ואדיבים," חייך סאן, לא מודע לשניים מאחוריו שהסמיקו, נבוכים מהמחמאות הכנות. אילו זה לא היה סאן, שדיבר בכנות, ואמר את כל מה שעבר לו בראש, אולי היו חושבים שהוא לועג להם. אבל אפילו מהזמן המועט שבילו איתו, הם הבינו שהוא לא מסוגל לפגוע בזבוב, או לשקר בשום צורה.
שרלוט הסמוקה הביטה הצידה, לא מסוגלת לפגוש בעיניה של אמי שהביטה במחזה בשעשוע, ואילו לורנס הרגיש משהו מוזר. הוא הרגיש את הלב שלו מתרחב, ואושר, גאווה, מבוכה ועוד רגש שלא הצליח לזהות מתערבלים בביטנו. הוא הרגיש שליבו עוצר כשזיהה מה הוא הרגש הזה. זה אותו הרגש בדיוק שהרגיש כשהביא בפעם הראשונה ילד זרוק, ששכב מורעב ברחוב, אל הפנימייה, הרגש שהרגיש כשהילד הביט בו בהכרת תודה עמוקה. ההרגשה הזו שאתה עושה משהו בשביל מישהו אחר, האושר ובסיפוק העצום הזה. כבר הרבה זמן שלא הרגיש ככה. פתאום המחשבה ש"כל החיים בזבל, כי תראו איך אנשים מתייחסים לילדים, כאילו הם לא בני אדם, אלא חיות, או יותר גרוע", הפכה למוטיבציה עצומה של "אני רוצה לעזור ולשנות את זה". הכרת התודה של הילד המתוק שלפניו החזירה לו איכשהו את הרצון הישן הזה, והוא הביט נדהם בנער המחייך בתמימות.
'מי זה לעזאזל? ואיך הוא הצליח לגרום לי להרגיש את כל זה?' הייתה המחשבה הנדהמת שעברה בראשו.
"עכשיו, חמוד, אני צריכה שתענה לי על כמה שאלות כדי שאגמור לרשום אותך לפנימייה ולעשות לך תיק, בסדר, מתוק?" אמי חייכה אליו.
"כן, גברת אמי!" ענה סאן בעליזות.
"סאן, אני ושרלוט נחכה לך בחוץ, בסדר? כשתיגמור תצא."
סאן הנהן בחיוך מתוק, ושרלוט ולורנס יצאו, סוגרים אחריהם את הדלת בנקישה.
"ועכשיו, שם מלא?"
"סאן ליבל, גברת אמי!"
"הגיל הנוכחי שלך?"
"15, גברת אמי!"
"מצוין, מתוק. ועכשיו בקשר ללמידה שלך:
האם.."
                                ***
כשסאן יצא לבסוף, סוגר אחריו את דלת המזכירות, לורנס, שנשען על קיר הגבס הלבן שמול דלת המזכירות, קם והתקרב אליו.
"איך היה?" שאל אותו לורנס בחיבה.
"טוב. אני אוהב את אמי! היא נחמדה וחביבה ואדיבה. איפה שרלוט?" סאן חייך בעליזות, מחבק את פילה, ומעביר בעליצות את המשקל בין רגליו.
"שרלוט הלכה לאכול. היא אמרה שתביא גם לך אוכל. תאכל ותלך לישון, בסדר? כבר אירגנו לך חדר. אתה תגור עם שלושה שותפים. אני בטוח שתסתדרו. הכל מובן?"
"בטח!" חייך סאן בהתלהבות, הולך אחריי לורנס במסדרון ארוך, ונכנס אחריו בשתי דלתות עץ גדולות, אל תוך חדר ענקי עם שולחנות ארוכים. חדר האוכל. לאחר מכן שניהם פנו ונכנסו בדלת צדדית אל מטבח עצום.
כמה נערים בפינת המטבח עמדו מול הכיור ושטפו כלים, ושרלוט ישבה מול דלפק עץ ארוך ואכלה קוסקוס ומרק ירקות.
"שרלוט!" קרא סאן בקול עליז, מתקרב אליה. "סאן!" אמרה שרלוט בהפתעה, וחייכה אליו. "בוא, שב כאן." הוא טפחה על המקום הפנוי שלידה. סאן התיישב.
"שלום." ניגשה אליהם אישה שמנה עם סינר לבן מלוכלך ברוטב אדום, פרוריי קוסקוס וכתם מרק. שיערה החום היה אסוף בגולגול הדוק, וחיוכה היה חם ואימהי.
"שלום, גבירתי!" סאן חייך אליה חיוך מתוק.
"או, שלום חמוד, אתה חדש?" היא שאלה אותו בחביבות.
"כן, גבירתי! קוראים לי סאן." ענה סאן בנימוס, החיוך לא סר מפניו.
"אני שולה, הטבחית פה. נעים להכיר אותך, חמודי. או, ואתה בטח רעב! אני אביא לך משהו לאכול. במטבח שלי אף אחד לא יהיה רעב!" היא הכריזה.
עיניו של סאן הואורו.
"זה נפלא!" הוא אמר בהיתרגשות. "הא?" שולה קימטה את מיצחה.
"מה שאמרת עכשיו. אני חושב שזה נפלא, שאת דואגת שכולם יאכלו לשובע, ושאף אחד לא יהיה רעב. ולבוא ולבשל לילדים, להאכיל אותם, לדאוג להם, זה אחד הדברים היפים ביותר שאדם יכול לעשות. את בטח מלאך!" אמר סאן בעיניים נוצצות.
שולה הביטה בו המומה, והרגישה איך עיניה מתמלאות דמעות.
לפתע היא נזכרה בתחילת הכל, כשהתנדבה לכאן. שולה למדה לבשל מההורים שלה, ובשבילה בישול היה אחד הדברים החשובים ביותר. לבישול אתה יכול להכניס אהבה, למלא פיות רעבים, ועל אוכל, בעצם, מתבסס החיים, כי אינך יכול לחיות ללא אוכל. היא זכרה את מעט הילדים הראשונים שהגיעו לפנימייה, בהתחלה בהתחלה, מורעבים, מוכים וסובלים, ואיך טרפו כל מה שהגישה, פיותיהם מתמלאים רוק, ועיניהם נפערות כשראו את האוכל הטעים שהכינה. היא זכרה את עיניהם מלאות התודה, ואת ההרגשה מלאת האושר והסיפוק שהרגישה כשראתה אותם אוכלים. ועכשיו היא הביטה בילד הקטן והמתוק הזה, והרגישה איך עיניה מתמלאות בדמעות מדבריו התמימים, שהזכירו לה הכל. "אני... אלך להביא לך אוכל." היא מיהרה לעבר הסירים הענקיים, מוחת בידה את עיניה.
לורנס הבליע חיוך. הנה הילד עושה את זה שוב.
כשחזרה שולה, עם צלחת מלאה קוסקוס ומרק, סאן התנפל על האוכל, דוחף אותו בכפית לתוך פיו בעליזות וברעב. "זה מעולה!" הוא אמר לאחר שבלע את מה שהיה בפיו, וחייך אל שולה שצפתה בו. "זה האוכל הכי טעים שאי פעם אכלתי!" הוא הכריז, גורם לשולה להסמיק."באמת..." היא מלמלה.
אחרי שהם סיימו לאכול וסאן התעקש לשטוף בעצמו את הצלחות שלו ושל שרלוט, על אף התנגדותה, שרלוט הלכה לחדרה, לאחר שבירכה את סאן, לורנס ושולה בלילה טוב, וקיבלה משלושתם את אותה הברכה. לאחר שנפרדו משולה, סאן הלך בעקבות לורנס אל הקומה שמעל, שם, על פי דבריו של לורנס, נמצא החדר שלו.
הם הלכו לאורך מסדרונות ארוכים, ולורנס הצביע על כל מיני חדרים שעברו על ידם, מציין למה מיועד כל חדר. סאן ניסה לזכור הכל, עיניו ממצמצות, כבדות מעייפות.
"מחר נערוך לך סיור, אל תדאג. ואם תתבלבל, החברים שלך לחדר יעזרו לך." סאן הנהן.
הם עלו במדרגות, הלכו עוד קצת ולבסוף נעצרו מול דלת ועליה המספר: 325.
מתחת למספר נכתב בכתב יד: המגניבים.
סאן חייך, טיפ-טיפה מתוח.
קולות נשמעו מבעד לדלת.
לורנס דפק על הדלת, ופתח אותה.
בתוך החדר, קפאו שלושה נערים בסיטואציה מגוחכת להחריד, מביטים בלורנס המומים.
אחד הנערים, שיערו שחור ועיניו חומות עמד קפוא כשידיו אוחזות בקרית לבנה, כשבכוונתו להכות בפניו של הנער שלפניו. הנער השני, שעמד מול הראשון כשזרועותיו מגוננות על פניו וחיוך משועשע שהתחיל להמחק מרוח על פניו. שיערו היה ג'ינג'י, עורו מנומש, ועיניו כחולות בהירות. הנער השלישי נראה לחוץ, וניסה לשווא לרסן את הנער שחור השיער שעמד לחבוט בג'ינג'י בכרית. היו לו משקפיים שחורים וגדולים, עיניים חומות ושיער בלונדיני מסודר. הוא נראה כמו החנון המושלם, רק יותר גבוה והחלטי.
"שלום." אמר לורנס בקור רוח, וניצוץ משועשע הופיע בעיניו.
"אלי. טוני. וגייל." הוא אמר את כל אחד מהשמות של הנערים בנועם, וכל אחד שהוא קרא בשמו הוריד את ידיו בלע את רוקו.
"ל-לורנס, זה לא מה שאתה חושב, התכוונו ללכת לישון בזמן כיבוי האורות, פשוט-"
התחיל שחור השיער, טוני, בעוד החנון, אלי, קוטע אותו. "זה-זה לא אשמתי! ניסיתי לעצור אותם, נשבע! א-"
אבל לורנס קטע אותם. "זה לא מעניין אותי עכשיו. שימו לב, מצטרף אליכם נער חדש לחדר. תקבלו אותו יפה, בנים, ואני לא אספר שהייתם ערים כשהגעתי." הוא קרץ אליהם.
גייל, הג'ינג'י, חייך בהקלה, ואז מצחו התקמט. "רגע, חדש? מצטרף?" הוא שאל בתדהמה.
"בוא לכאן, סאן." לורנס הורה לסאן, וסאן התקדם לתוך החדר.
כל שלושת הנערים הביטו בו המומים, בוהים בו בסקרנות. סאן חייך אליהם חיוך מהוסס. הוא היה נמוך משלושתם, ועדין יותר, שערו הזהוב מרחף סביבו ועיני הדבש שלו מחייכות בביישנות. הוא אימץ אל ליבו את פילה.
"שלום, אני סאן, ואני אגור איתכם בחדר." הוא אמר בביישנות.
טוני התעשת ראשון. הוא חייך חיוך רחב אל סאן. "שלום, אני טוני. ברוך הבא לחדר שלנו, אחי!" הוא הושיט את ידו אל סאן. עיניו של סאן הואורו, והוא אחז בידו של טוני בשתי ידיו הקטנות, מחייך אליו. "תודה רבה!" הוא אמר בשמחה.
אחר עזב את ידיו של טוני, ופנה אל גייל, שהציג את עצמו.
"היי לך. אני גייל. אה, ותשמע בדיחה- למה דבורה הולכת לבריכה?" הג'ינג'י הביט בסאן בציפייה. "למה?" שאל סאן בעיניים פעורות.
"לצוף!" הכריז הג'ינג'י בניצחון.
סאן פער את פיו, מעקל את התשובה, בעוד טוני, אלי ולורנס מגלגלים את עיניהם. ואז פרץ סאן בצחוק קליל ומתגלגל, מתוק כמו צילצול פעמונים.
"ל-לצוף..." הוא פלט תוך כדי צחוק, "זה כל כך טוב..."
כל שלושת האחרים הביטו בו נדהמים, ואילו גייל חייך חיוך גדול ושילב את ידיו. "אני מת על הבחור הזה!" הוא הכריז.
טוני נחר. "ברור, כי הוא היחיד שצוחק מהבדיחות שלך."
"מה אמרת?!" גייל התנפל על טוני. בדיוק אז אלי נדחף ביניהם. "שלום, אני אלי. ברוך הבא לפנימייה. מצטער על שני אלה, לפעמים הם ילדותיים ברמות." הוא סידר את משקפיו על אפו. "בדיוק התאמנתי למבחן בביולוגיה, ואז שני אלה, שבכלל לא למדו," עכשיו הוא נעץ בהם מבט כועס ומחנך, "התחילו לריב ולהפריע! הם לא הסכימו לכבות את האור בשעת כיבוי אורות, בתשע וחצי. עברה מזעזעת על החוקים, אם תשאל אותי. אה, סליחה, איפה הייתי? כן, אז ברוך הבא." אמר אלי ברשמיות. למרות איך שדיבר, לסאן היה ברור שהוא חבר טוב מאוד של שני האחרים.
הם נראים כמו אנשים מדהימים, חשב סאן בחיוך.
"נעים להכיר אותך!" סאן לחץ את ידו של אלי, ואז פנה אל כל השלושה.
"אז בואו נראה אם אני זוכר נכון: טוני המגניב," הוא פנה אל טוני, וזה חייך אליו חיוך גדול וזקף את אגודלו, "גייל הקורע," הוא פנה לגייל, וזה קרץ לו, "ואלי החכם והאחראי." הוא נפנה אל האחרון וזה חייך אליו בחיבה וסידר את משקפיו.
מאחוריו לורנס התקדם לתוך החדר, הצביע על המיטה הריקה היחידה ואמר לסאן, "זו תיהיה המיטה שלך. בשידה שליד המיטה שלך יש את כל מה שתצטרך: בגדים, ספרים, כלי כתיבה, מברשת שיניים וכן הלאה.  כאן מימין יש חדר אמבטיה ושירותים. תחליף לפיג'מה ותיכנס למיטה, אני מכבה את האור. אם אתה צריך משהו אנא פנה אליי או לאחד המדריכים האחרים. אתה יכול לשאול את טוני, גייל ואלי כל מה שתצטרך. ואתם," עכשיו הוא פנה אל השלושה האחרים, "תכנסו למיטה מיד." השלושה נכנסו למיטות שלהם בצייטנות. לכל אחד מהם הייתה שידה עם דברים ליד המיטה.
אצל טוני הודבק מעל המיטה פוסטרים של כוכבי פוטבול, ותמונות שלו ושל טוני ואלי צוחקים יחד. השידה שלו לא הייתה הכי מסודרת, אבל גם לא מבולגנת מדי. אצל גייל זה כבר היה משהו אחר. השידה שלו הייתה הפוכה, מלאה כלי כתיבה זרוקים, ניירות מקומטים, חולצה מלוכלכת, ספר פתוח ומקופל- בקיצור, בלגן אחד גדול, ולא משנה כמה פעמים אלי התעקש לסדר אותה. אצל אלי המצב היה הפוך לגמרי. כל דבר היה במקום- והכל היה מצוחצח ונקי.
עכשיו סאן הניח את פילה על השידה שלו, פתח את אחת המגירות והוציא פיג'מה צהובה. הוא מצא בתוך עטיפת ניילון מברשת שיניים חדשה, ונכנס לחדר האמבטיה להתקלח.

כשיצא, שערו הזהוב מטפטף טיפות זעירות סביב פניו המתוקות, החולצה הצהובה שלבש גדולה עליו בכמה מידות, ככה שהיא נראת כמו שמלה, הוא התקדם והתיישב על המיטה שלו.
הוא הושיט את ידו לקחת את פילה, ואז שם לב שטוני מתבונן בה בסקרנות.
"מה זו הבובה הזו?" הוא שאל את סאן. גייל ואלי, יושבים שניהם במיטותיהם, הביטו גם הם בסקרנות.
סאן חייך. " זו פילה, בובת הג'ירפה שלי. אני לוקח אותה לכ-ל מקום."
אם הם תהו למה לנער בן 15 יש בובת פרווה בצורת ג'ירפה, הם לא הראו את זה.
סאן חיבק את פילה, והניח את סנטרו על ראשה, קטן כל כך במיטה הגדולה שעליה ישב, מכורבל בשמיכה.
'הוא נראה כל כך מתוק!' הייתה המחשבה שעלתה בראשיהם של טוני, גייל ואלי. רצון עז להגן עליו התעורר בהם. הוא נראה כל כך קטן ותמים.
סאן פיהק ונשכב, מחבק את פילה.
"לילה טוב." הוא לחש.
"לילה טוב ." ענו לו שלושה קולות, וחמימות מילאה את ליבו של סאן. מזמן מזמן אף אחד לא ענה לו ב- "לילה טוב."
הוא חייך ועצם את עיניו, מקווה שסוף סוף מצא בית אמיתי.