Sunshine

פרק 4- לחשוב מחשבות טובות

נ.מ. טוני

פקחתי את עיני, קרני שמש זעירות מציצות מבעד לחלון ומברכות אותי בבוקר טוב. התמתחתי.
השעון המעורר עדיין לא צלצל, וגייל ואלי עדיין ישנו. אה, וסאן. 'סאן!' נזכרתי, מביט אל המיטה שלו. הילד המתוק והזעיר ישן, מחבק את הבובה הזו שלו. עכשיו הבחנתי במשהו שלא הבחנתי בו אתמול בערב: תפר זעיר נתפר סביב הצוואר של הג'ירפה. תהיתי אם...
טררררררררררררר!
השעון המעורר הקפיץ את גייל ואלי במיטותיהם, משכיח ממני את מחשבותיי.
סאן זע קלות, מאמץ אל ליבו את הבובה שבזרועותיו.
אני ואלי קמנו מהמיטה, בעוד גייל מתמתח, ומחפש בשידה ההפוכה שלו את מברשת השיניים שלו.
אלי הושיט את ידו, ולקחת את משקפיו, מרכיב אותם על אפו. אחר כך הוא הביט לעבר סאן, שעדיין ישן.
הוא התקרב אליו, חיוך קטן עולה על שפתיו. "היי. הגיע הזמן לקום." הוא אמר בעדינות לסאן, נוגע בכתפו.
סאן זע, פוקח את עיניו לאיטו.
"איפה אני?" הוא שאל בקול מטושטש משינה.
"בפנימייה." עניתי לו בחיוך, מתקרב למיטה שלו.
שיערו היה סתור, ושפתיו היו תפוחות ואדומות, לחייו מעט סמוקות. ראשה של בובת הג'ירפה שלו התחכך בסנטרו, ועיניו מצמצו כשחזרו אליו מאורעות היום הקודם.
"תתלבש ובוא. הולכים לשיעור הראשון, ואז יש ארוחת בוקר." אמרתי לו בחיבה. לקחתי את הבגדים שלי ונכנסתי לחדר האמבטיה להתלבש ולצחצח שיניים.
ואז- התחילה המולת הבוקר באמת.
"היי! זו החולצה שלי! תחזיר לי אותה!"
"איפה המברשת שיניים שלי?"
"שוב פעם איבדת אותה? כמה פעמים אמרתי לך לשים אותה במקום?"
"טוני! אמרתי שאני נכנס ראשון היום!"
"המברשת-"
"תחזיר כבר את החולצה!"
"של מי הנעל הזאת?"
"איפה המב-"
"תסתמו כבר!" צרחתי לעבר הדלת.
לפתע צחוק מתוק נשמע. סאן.
כולנו השתתקנו.
ואז, אחד אחד, התחלנו כולנו לצחוק.
כשנרגענו וגמרנו להתארגן, יצאנו יחד לשיעור הראשון ברבע לשמונה. כולנו לבשנו את מדי בית הספר, וסאן לקח איתו את פילה הג'ירפה שלו. העדפתי לא להעיר על כך, אבל יכול להיות שלא ירשו לו להישאר איתה.
כשניכנסנו לכיתה, עלמה, המורה לספרות והמחנכת שלנו, קראה לסאן לבוא. הוא הנהן אלינו והלך לדבר איתה.
לפתע שמתי לב שכל הבוקר הזה חייכתי. הבטתי בפליאה בנער הקטן שדיבר עם עלמה בחיוך מתוק, בעודי יושב מול השולחן במקום שלי. כל הבוקר חייכתי, ואפילו לא שמתי לב לזה. והכל בגללו. מאז שהוא הגיע, הרגשתי שהלב שלי קל יותר.
כשכל התלמידים התיישבו במקומם, עלמה צעדה לקדמת הכיתה.
"שלום לכולם, ובוקר טוב. היום יש לי הפתעה בשבילכם! ילד חדש מצטרף לכיתה שלנו. תקבלו אותו יפה, כן? סאן, בוא הנה!" היא אמרה, וסאן צעד קדימה. כל הכיתה, שכללה 21 ילדים, הביטה בו, מלבד ליאון, שבהה בחלון.
סאן חייך אל כולם חיוך מתוק, מחבק את פילה, בובת הג'ירפה שלו, והציג את עצמו.
"שלום, אני סאן, ואני אלמד איתכם מעכשיו. נעים להכיר את כולכם!" קולו היה כנה, וחיוכו עליז, והילדים חייכו אליו בחזרה. הוא היה נמוך מכולם בעשרה סנטימטרים לפחות, ובשערו הזהוב ועיניו הגדולות הוא נראה כמו מלאך. 'איזה מתוווק' ממש ראיתי את המחשבה מרחפת מעל ראשיהן של הבנות.
שיין, שישב כשהתילבושת שלו זרוקה עליו בחוסר אכפתיות, שערו הכהה פרוע ורגליו משולבות על השולחן במגפיים גסים, הפטיר לעברו של סאן בלעג, "מה זו הבובה הזו בכלל? מה, אתה ילדה קטנה או- או בכלל תינוק?"
הרגשתי את אגרופיי נקמצים. רציתי לתפוס בשיין ולתת לו אגרוף. אבל למזלי סאן הקדים אותי, כי אחרת שיין היה מכסח אותי על בטוח.
סאן, להפתעת כולם, חייך אל שיין חיוך מתוק ואמר, "לא, אני בן, ואני בן 15. הרבה אנשים מתבלבלים. וזו פילה, הג'ירפה שלי. איך קוראים לך?" הוא תלה בו זוג עיניים גדולות.
התאמצתי לא לצחוק, לא בטוח אם להיות מופתע מהתמימות של סאן או לא. מה שהצחיק אותי היה הפרצוף של שיין. הוא הביט בסאן כאילו הוא לא בטוח אם סאן אידיוט, תמים, או שהוא סתם לועג לו.
בסופו של דבר שיין רק נחר בבוז ואמר ביהירות: "שיין ג'וז, אבל אתה יכול לקרוא לי המלך שיין."
"נעים להכיר אותך, המלך שיין!" אמר סאן בעליזות.
שיין גילגל את עיניו, אבל לא אמר שום דבר.
"טוב, זה מספיק. סאן, שב בבקשה ליד ליאון, איפה שיש כיסא פנוי." אמרה עלמה.
"כן, גברת עלמה!" ענה סאן בעליזות, מחבק את 'פילה'.
עלמה חייכה אליו בחיבה, כבר מתאהבת ביצור המתוק הזה.
סאן התיישב ליד ליאון, ועלמה התחילה בשיעור.
פתחתי את הספר בעמוד הנכון, והתחלנו ללמוד.

                                ***
נ.מ. ליאון

בהיתי בחלון, מקשיב בחצי אוזן לעלמה שהציגה איזה תלמיד חדש. חיברתי בראשי מנגינה, ואמרתי לעצמי שאנסה אותה אחרי זה על הגיטרה שלי.
טה-נה-נה-נה-נה-נה-נהההה
סול-מי-פה-סול-סול-מי-פה...
ואז... אוף. נתקעתי.
אני שונא את העולם הזה. הכל דפוק. בשביל מה אני חיי בכלל? כדי לסבול?
האבא הדפוק שלי הרג את אמא שלי מול העיניים שלי. ואז הוא ניסה להרוג אותי.
אז ניסו לדחוף אותי לכל מיני 'בתי אומנה'. סתם חרא. 'אמא' ו'אבא' מושלמים כביכול, שמחייכים אליי חיוך מזויף.
אז עשיתי להם קצת צרות, והם זרקו אותי מאחד לשני עד שבסוף התגלגלתי לכאן.
חרא.
הושיבו את הילד החדש לידי. הוא קטן, ומחייך חיוך מתוק, כאילו הכל דבש.
התעלמתי ממנו, גם כששאל אותי לשמי.
עלמה נתנה לכיתה משימה, לכתוב חיבור על נושא כלשהו, והצלצול נשמע. הגיע הזמן לארוחת הבוקר. זרקתי באנחה את הספרים לתוך התיק שלי, והתכוונתי ללכת לחדר האוכל, אלא שהילד החדש עם החיוך הזורח עצר אותי. "שלום," הוא אמר בעליזות, מחבק בובה של- ג'ירפה? באמת? מה, הוא ילד קטן?
"איך קוראים לך? אני סאן!" הוא חייך אליי. התעלמתי מהצוציק. עברתי על פניו, יוצא מן הכיתה. שפשפתי את מצחי. משום מה הילד עשה לי כאב ראש.
התיישבתי לבד, דופק את המגש עם הטוסט והתפוח שבחרתי על השולחן. במרחק מה, כשלושה מטרים, ישב המלאך הקטן עם החברים שלו. כן, מלאך- זה מתאר אותו במדויק.
הוא צחק, צחוק פעמונים מתגלגל, בולט בין קולות הדיבור והלעיסה של הנערים האחרים.
כמה נערים העיפו בו מבט. בגלל הסיבות שהנערים הגיעו לכאן, לא נשמע צחוק לעיתים קרובות בין כותלי הפנימייה. תהיתי אם מה שעבר היה בעצם כלום, אם הוא מסוגל לצחוק ככה. כנראה הוא פשוט הגיע לכאן כי לא היה לו מקום אחר, ולא כי הוא עבר משהו רציני כמו רוב הילדים פה. הוא ממש לא יודע כלום מהחיים שלו, מה?
כאב הראש שלי התעצם. הרעב שלי נעלם לגמרי, אז זרקתי את המגש והלכתי לכיתה, לכתוב את המנגינה החדשה שהמצאתי.
בשעה שציירתי את התווים, הצחוק המתגלגל של הנער עם בובת הפרווה זינק אל ראשי, קוטע את הריכוז שלי.
צוחק ומחייך כאילו החיים הם תותים ודבש, הילד לא יודע מהחיים שלו.
אם היה יודע משהו מהחיים שלו, הוא לא היה צוחק ושמח כל הזמן.
הכנסתי את הדף עם התווים שציירתי לתיק, ובהיתי בחלון.
אני אתחיל את החיבור שעלמה נתנה לנו ליום שישי מחר. היום כואב לי הראש.