Sunshine

פרק 3- לשמוח

פרק קצר מנקודת המבט של שרלוט. תהנו ⁦ ❛ ᴗ ❛

נ.מ. שרלוט

שכבתי במיטה שלי, ובהיתי בתקרה, מנסה להירדם. גילה וסמנתה נרדמו, שרה נעלמה, בטח התגנבה עם כמה בנים כדי 'לגנוב' ביסקוויטים מהמטבח, וסרר שקט בחדר הממוזג.
כמו כל לילה, לפני שהלכתי לישון, עברתי על אירועי היום.
אחרי הלימודים הלכתי עם לורנס לבדיקה השנתית שלי לרופא השיניים במרכז העיר, כיוון שהייתי חולה ביום שבו היה התור של הכיתה שלי. כשחזרנו, כבר היה מאוחר והשמיים היו כהים. פנסי הרחוב דלקו, מלבד פנס מקולקל אחד, והמכונית השחורה של הפנימייה נסעה בכביש, כמו מחליקה עליו.
זכרתי איך הצמדתי את מצחי אל החלון הקר, נשימותיי מעלות הדים ומטשטשות את הרחוב החשוך.
לפתע הבחנתי במרחק מה בדמות קטנה ישנה שעונה על קיר גבס לבן של בניין ישן ומתקלף.
מיהרתי לטלטל את כתפו של לורנס.
"תעצור! תסתכל, יש שם מישהו על המדרכה! תעצור!" אמרתי לו בדחיפות.
לורנס מיהר להחנות את המכונית בצד הדרך.
"שרלוט," הוא אמר, מעט בכעס, "אסור לעשות דברים כאלה. יכולתי לעשות תאונה. על מה העניין?"
התנצלתי והצבעתי על הדמות הקטנה. עכשיו, כשהתקרבנו, ראינו שזה היה בעצם נער קטן, שנראה בן 13 בערך. שערו היה זהוב, שפתיו התפוחות היו בצבע דובדבן, ועיניו היו עצומות, נשימותיו שקטות. הוא חיבק בין זרועותיו בובת ג'ירפה.
"מי זה?" שאלתי את לורנס, כאילו הוא יודע את התשובה. התעסקתי בקבוצה משערי הבהיר בדאגה, מביטה בילד הישן.
"מה הוא עושה פה?" המשכתי, מושכת בשרוולו של לורנס. מצחו היה מקומט.
הבנתי שהוא לא עומד לענות לי, אז רכנתי אל הילד הישן.
"היי, מה קרה? הכל בסדר?" ניערתי בעדינות את כתפו.
הנער פקח את עיניו באיטיות, ממצמץ, מנסה להסתגל לחשיכה ולהבין מה קורה.
לפתע הבחנתי שהוא פצוע. הזרוע שלו הייתה חבושה בצורה מעט מסורבלת, כנראה מפני שהוא חבש אותה בעצמו, ושריטות וחתכים קטנים, חלקם ישנים, היו פזורים על עורו החלק והמקורמל.
"אבא שלי זרק אותי מהבית." הוא ענה.
הרגישתי צביטה בליבי. מקרים כאלה היו שכיחים בפנימייה, אבל הנער הזה היה קטן ונראה תמים כל כך.
אצלי אמא הייתה אלכוהוליסטית. אבא שלי עזב אותנו כשהייתי בת שלוש, ככה שאני לא ממש זוכרת אותו, אבל אמא שלי נשברה והתחילה לשתות.
כשהייתי בת עשר השכנה שהייתי באה אליה כל יום כשאמא לא יכלה לתפקד התקשרה לבית החולים כי אמא שלי התעלפה. לקחו את אמא לטיפול בבית החולים ליביפרין, ואותי העבירו לעובדת סוציאלית נחמדה ששמה מרין, והיא הציעה לי לעבור לפנימייה. אני אחת מהוותיקים שם, כבר שש שנים- מגיל 10 עד גיל 16.
פעם בשבועיים אני מבקרת את אמא בבית החולים.

"שלום," אמרתי לסאן והושטתי לו את ידי כדי שיקום. הוא אחז בה וקם. היד שלו הייתה קטנה, ולמרות הקור ברחוב, היא הייתה חמימה.
"קוראים לי שרלוט. וזה לורנס," הצגתי את עצמי ואת לורנס.
"סאן." הוא אמר, ואז חייך אלינו.
החיוך שלו היה כן, תמים וזורח.
נדמה שהאיר את כל הרחוב, ושיוכל להאיר איצטדיון שלם אם ירצה בכך.
העיניים הזהובות שלו נצצו, והבובה שבזרועותיו נדמתה מעט גדולה ביחס אליו.
הבגדים שלו היו כולם צהובים משום מה, מעט מלוכלכים, ונדמה שכולו זוהר כמו מלאך, או שמש חמימה.

התהפכתי במיטתי.
מחר אני צריכה להתחיל להתאמן למבחן באלגברה, הזכרתי לעצמי בעייפות. הרגשתי איך עיני נעצמות, והשינה מגיעה.
נרדמתי.