נ.מ. סאן
לא הבנתי למה הילד ההוא, שטוני אמר שקוראים לו ליאון, התעלם ממני. טוני אמר לי לא לדאוג, ושהוא תמיד מתנהג ככה, אבל בכל זאת הייתי רוצה שידבר איתי. אני אנסה שוב מאוחר יותר, אמרתי לעצמי בנחישות ואופטימיות.
שכחתי את כל העניין די מהר כשהגענו לקפטריה. גייל צחק למראה פי הפעור, אבל באמת, היא הייתה גדולה. האוכל נראה מצוין- העגבניות הבשלות והאדומות, הנפוחות והמגרות, הפסטה בשמנת החמימה, השמנת ממש נמסה על הלשון, הסלט הקצוץ בשמן ולימון. אלי וטוני נעצו בי מבט מופתע ומשועשע כשטרפתי את האוכל, השמנת מטפטפת על שפתיי. אבל באמת, בדרך כלל מה שהייתי מקבל בבית זו פרוסת לחם יבשה מלפני שבוע, פעם אחת ביום, אם הצלחתי לגנוב מהארון כשאבא לא שם לב, או שנשאר עודף מהכסף שאבא קנה בו אלכוהול. את הפרוסה נאלצתי לאכול לבדי, במטבח החשוך, או לעתים קרובות בפארק, כי נאלצתי להתחמק מהבית.
הרגשתי איך החיוך שלי דועך, אז מיהרתי להזכיר לעצמי שלא הייתי לבד- הייתי עם פילה. וחוץ מזה, עכשיו טוב לי ויש לי הרבה אוכל טעים! חייכתי באושר, מחבק את פילה, ומהמהם כמה שהפסטה הזו טעימה.
כשגמרנו לאכול, הייתה הפסקה. יצאנו מחוץ למבנה, יחד עם זרם הנערים והנערות המפטפטים, מתעסקים בטלפון, רבים, ומה לא. הפנתי את מבטי אל השמיים, עוצם את עיני, מתענג על השמש החמימה שליטפה את עורי.
בום!
הרגשתי שאני נופל, מתנגש ברצפה בחבטה. כל העולם הסתחרר סביבי, עד שנחתתי על הצד, על הריצפה, באנקת כאב מופתעת. הייתי אסיר תודה לפילה, שבלמה את רוב הזעזוע והמכה. נתתי לעצמי דקה להתאושש, ואז מיהרתי לקום מכריח חיוך לעלות על פני למרות הכאב, מחפש את מי שהתנגש בי כדי להתנצל.
זו הייתה אשמתי, החלטתי. אני עצמתי את עיני. בכל מקרה, אני אתנצל.
כשהרמתי את מבטי וייתרתי אותו, מיהרתי אליו לראות אם הוא בסדר. הוא היה הרבה יותר גדול ממני, שרירי, שערו חום כהה מאוד, עיניו חומות בהירות והבעה כועסת ומתוסכלת הייתה על פניו. מיהרתי להושיט לו יד. "אני כל כך מצטער, אתה בסדר?" שאלתי אותו בקול מלא דאגה.
הוא נעץ בי מבט כועס. "חתיכת אידיוט." הוא תפס את צווארון החולצה שלי, מרים אותי בקלות באוויר. שמעתי ברקע את קולותיהם של גייל, אלי וטוני קוראים לי, ושל עוד נערים שנעצרו להביט במחזה בחשש, רחמים ופחד, וכן, גם בשמחה לאיד, אבל אני הייתי עסוק מדי בלראות שהילד שמולי לא נפגע. תפסתי בכתף שלו בידי, שנראתה זעירה יחסית אליו. "אתה בסדר? לא נפגעת, נכון? אני יכול לעזור לך? אני ממש מצטער!" אמרתי בקול כנה, כדי שהוא יאמין לי. אני מקווה שלא כואב לו בשום מקום. הוא נעץ בי מבט מוזר.
"מה?" שאלתי, הפעם בבלבול. לפתע ניצתה ההבנה על פניו. "אתה חדש, נכון? אז אתה בטח לא מזהה. אני הוא- 'קים לירב'." הוא אמר בקול רשמי. עדיין בהיתי בו בבלבול.
YOU ARE READING
Sunshine
Ficção Geral"התאמצתי להתעלם מהכאב וניסיתי לחייך ולמנות את כל הדברים הטובים שאני רואה כרגע, כמו שאמא לימדה אותי. בואו ניראה... יש שם פרח מקסים בצבע כחול. הריח שלו מגיע עד אליי, והוא מריח נפלא, כמו צוף מתוק. יש שם שני חתולים חמודים שמשחקים יחד, אחד שחור ואחד לבן...
