school for special creatures 2. yoonmin

41

"אוקי אז מה מימיני יכול לעשות...?" ג׳קסון חשב.

"או או! מימיני יודע!!" ג׳ימין קפץ עלי. החזקתי אותו וציחקקתי.

"איזה רעיון יש לך קיטן?" שאלתי אותו עם חיוך.

"מימיני יכול להגיד שהוא איבד אותכם והוא לא מכיר כאן אף אחד והוא לא מריר את האיזור והוא מפחד" ג׳ימין אמר כאילו הוא כבר עומד לבכות.

"זה רעיון טוב!! וואו מימיני לא ידעתי שיש לך את זה.. ואז אנחנו נגיע ונשתה להם את הדם. אוקיי, אז אנחנו אחים שלך וכששואלים אותך בן כמה אתה אתה אומר..."

"ארבע עשרה!!" ג׳ימין התפרץ.

"כן... אתה נראה בן ארבע עשרה.." מילמלתי

"הוא יכול אפילו להגיד שהוא בן שתיים עשרה ואנשים יאמינו לו." ג׳קסון ציחקק.

"אוקיי אז אני אלך להלביש אותו..." חייכתי חיוך קטן והלכתי להוציא את הבגדים שלו מהארון.
לקחתי את ג׳ימין לשירותים והחלפתי לו בגדים "עכשיו תזכור בייבי..." הושבתי אותו על האסלה בשירותים. " אני וג׳קסון ניהיה מאחוריך. אתה לא תיהיה לבד אז לא להילחץ אוקיי?"

"כן מאסטר" ג׳ימין חייך אלי.

"אני אוהב אותך... מאוד" לחשתי.

"ומימיני אוהב אותך יותר~" ג׳ימין חיבק אותי חזק.

"אין כזה דבר" ציחקקתי "אני אוהב אותך יותר מכל דבר ביקום הזה"

"אני אוהב אותך יותר מסלמון" ג׳ימין ציחקק.

"אוקיי ניצחת" חייכתי ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי.
יצאנו מהשירותים וג׳קסון חבש לג׳ימין כובע כדי להסתיר לו את האוזניים, ג׳ימין הניח את הראש שלו על הכתף וחייך לג׳קסון חיוך קטן.
התחלנח ללכת לכיוון היציאה מהבית ספר וג׳ימין הצמיד את הלחי שלו ללחי שלי וחיבק אותי חזק.

"מימיני רוצה לשאול אם מאסטר עדיין כועס על מימיני..." ג׳ימין מילמל.

"אתה תקבל עונש... אבל איי כבר לא כועס.." אמרתי.

"מה העונש של מימיני?" הוא שאל בקול עצוב.

"אני עוד צריך לחשוב על אחד... אבל אל תדאג אתה תדע בקרוב.." אמרתי.

"טוב יונגס אתה מוכן לרוץ עכשיו?" ג׳קסון שאל אותי.

"כן כן אני מוכן" אמרתי והעברתי את ג׳ימין לגב שלי.

יונגי וג׳קסון התחילו לרוץ מהר, הם השתמשו בכוח שלהם.  אני החבאתי את הראש שלי בכתף של יונגי כי הרוח תמיד מציקה לי בפנים. הגענו לרחוב דיי שקט בעיר סיאול יונגי הניח אותי על המדרכה ונתן לי נשיקה קטנה.
"אנחנו ממש מאחוריך" הוא לחש לי והם מיד רצו להתחבא.

'אני לבד' חשבתי לעצמי אני עכשיו צריך להתחיל לבכות לשחק את עצמי אבוד.. למרות שאני יודע שיונגי ממש מאחורי והוא שומר עלי, אין שום דבר שיכול לפגוע בי.. בחרתי כן לחשוב שאני באמת נמצא לבד.. כדי שאני יתחיל לבכות.
התחלתי ללכת לאט עם הראש בין הידיים שלי, הדמעות זלגו מעניי והרטיבו לי את השרוולים הארוכים של החולצה הלבנה שיונגי הלביש אותי.
המשכתי ללכת עד שראיתי בן אדם ממש מולי, התקדמתי לכיוון שלו בביישנות ואני זיהיתי את הבן אדם הזה... זה היה אותו בן אדם שדיבר איתי אז בטיול שנתי... וזה היה אותו בן אדם שהאחיות שלו מצאו אותי בשיח והביאו אותי למחנה שלהם..
מה אני אמור לעשות עכשיו...אני לא יכול להגיד שאני בן 14.. הוא יודע בן כמה אני וגם הוא יודע  שיונגי לא אח שלי... אבל אני כבר הלכתי לכיוון והוא שם לב שאני בוכה..