פרדוקס הזמן- דארסי סטיילינסון. [1]

◄◄◄פרק 1►►►

התהלכתי ברחבי הבית שלי, בידיעה שאני הולכת לשלם על זה. ובגדול. 

שמעתי טריקת דלת מלווה בצחקוקים, אני מניחה שאלה הורי, עם חבריהם. 

אם דוד שלי נייל לא היה מבוגר ונשוי, הייתי בהחלט הולכת עליו. 

הוא כל כך חמוד. רק חסר לי עכשיו הוא ישמע את המחשבות שלי. 

קיילי וטום מכינים את המכונת זמן, בעוד כמה ימים אני אעלם. 

ההורים שלי הולכים לחשוב שאני בטיול לחו"ל לאיזה חודש. 

אני משקרת וזה אסור. 

אני משקרת להורים הכי טובים בעולם. 

אני בת עלובה. 

ומטומטמת. 

בעיקר מטומטמת.

ירדתי ללמטה, בעודי אחרי מקלחת, עם הפיגמ'ת הנסיכת היפיפייה הנרדמת, שדודה פרי נתנה לי (ברצינות עד כמה שזה חמוד, אני בת 16 לעזעזל), בטענה שאני "נוטה לישון הרבה". אממ לא. 

למרות שזה נכון אבל שש. 

דוד זאיין ראה אותי ראשון והצביע על הפיג'מה וחייך. 

דוד ליאם ראה אותי שני ובא לחבק אותי ברגע שרגליי נגעו בריצפה. 

"היי דארסי, כל כך גדלת." הוא אמר כשהוא ניתק אותי מהחיבוק דוב הזה. 

אם לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שהוא אבא שלי. או האבא השני שלי. תלוי לאיך שרואים את זה. "לא ראית אותי אולי איזה חודש. איך גדלתי בדיוק?" שאלתי מצחקקת. 

"גבהת" הקול העדין של דוד נייל אמר, ליאם חייך ואני חייכתי בחזרה. 

"דארסי הבאנו לך מתנות מלוס אנג'לס, אבל אם את לא מעוניינת אז.." אבא שלי אמר. 

הסתובבתי אליו ורצתי אליו ואל אבי השני. 

ואם לא הבנתם עד עכשיו, ההורים שלי הומואים. 

והם הארי סטיילס ולואי טומלינסון, מלהקת הבנים הידועה 'וואן דיירקשן'. 

כמה מהמעריצות שלהם מבקשות ממני חתימות. ואני תוהה למה. 

זה שהם ההורים שלי לא אומר שאני צריכה להביא להם גם חתימות.

"אני כל כך התגעגעתי אליכם! במיוחד לתבשילים של אבא!" חיבקתי את שניהם בשמחה, אבי הארי, צחק ונישק את ראשי. 

"מה עשית לשיער שלך?" אבי לואי שאל. 

"אני סוג של צבעתי אותו. זה בסדר?" התרחקתי מהם במקצת. 

"זה מושלם!" חייכתי, שמחה לדעת שהפס הורוד הרשים את אבי לואי. 

חיבקתי אותם שוב, לקחתי את המתנות, ועליתי שוב לחדרי.