פרדוקס הזמן- דארסי סטיילינסון. [1]

◄◄◄פרק 2►►►

להיות בת של מפורסם זה בסדר.
להיות בת של שני מפורסמים זה כבר משהו אחר.
כשנולדתי, ההורים שלי הרחיקו ממני את הפאפרצי.
כשהייתי בת 10, הם כבר לא יכלו לעשות משהו עם זה כי כבר הייתי ביסודי.
עכשיו כשאני בתיכון, אני לא שמה עליהם. זה נהפך לחלק ממני.

היום הוא יום שלישי, השמונה עשר ביולי. יום חם.
עוד יומיים אני הולכת ל"טיול" שלי.
עוד יומיים, אני אשקר להורים שלי.
שבמקום לטיול, אני חוזרת חזרה בזמן.

אני חשבתי על זה, ומצאתי את עצמי שואלת, אם הם יראו אותי שם, מעניין אם אני יופיע להם כחלק מהזיכרון. אני מניחה שזה יבלבל אותם כאן.
ואני יודעת שכשאני אחזור, אני אסביר להם, והם בתמורה יכעסו עליי.
ואני אהיה מרותקת למשך כל שארית חיי.
אבל אני אחיה עם זה.

התהלכתי ברחוב, עד שהגעתי לבית של טום.
דפקתי על הדלת ואמא של טום פתחה לי בחיוך וסימנה לי שהוא למעלה.

עליתי לחדר של טום, ופתחתי את הדלת של החדר שלו.
ראיתי את טום ואת קיילי מסתכלים על המכונת זמן, ואז שניהם הסתכלו עליי במבט עצוב, כשהם הבינו שאני הולכת להיעלם בעוד פחות מיומיים.

הלכתי בחדר המבולגן של טום והתיישבתי ליד קיילי ובהיתי יחד איתם.
"המכונת זמן הזאת מוזרה." אמרתי כעבור כמה שניות, שניהם הסתכלו עליי במבט והתחילו לצחוק ואני נגררתי אחריהם בצחקוק, ואז נהייתי רצינית, "איך אני יחזור?"
"יש לך חודש להיות שם, עד ה20 לאוגוסט, אני מקווה שלא תגרמי שום בעיות, כי אם תגרמי, את תהיי חייבת לתקן את זה, ואז תשארי שם לחודשיים לתיקון, ואם לא תצליחי בחודשיים יתווסף לך עוד חודש."טום אמר לי.

ומזה הכי חששתי.
מי היה רוצה להישאר בעבר?

~☼~

היום ה19 ביולי, רק שזה הלילה שלו, את כל היום העברתי יחד עם קיילי וטום.
סיימתי לארוז את המזוודה שלי ממזמן, ואמרתי להורים שלי שאני הולכת לטום, נפגשת אצלו ועם קיילי, ואז אנחנו נוסעים בבוקר לשדה תעופה.
ההורים שלי כמובן בכו.

"עוד שעתיים את נוסעת." קיילי אמרה עם דמעות בעיניה וחיבקה אותי "אני אתגעגע אלייך."
"גם אני." חיבקתי אותה חזרה, "אני אתגעגע גם אלייך טום." והלכתי לחבק אותו כשהוא מלמל לי באוזן עד כמה שהוא יתגעגע אליי.

ההורים שלו נמצאים בחופשה, ככה שהם ישארו בבית וינסו לא להיפגש עם ההורים שלי בהווה כדי לא לגרום לבעיות.

אחיו הגדול של טום, מייקל, עזר לו לבנות את המכונה, והוא עמד בפתח הדלת ומביט בי.
"את כמו האחות הקטנה שלי." הוא אמר וחיבק אותי גם. "בהצלחה."
"תודה." אמרתי לו.
וככה חיכנו עד ל4 דקות ל12 בלילה.

~☼~

"להתראות דארסי." הם אמרו במקהלה ואני נשאבתי אל חלל הזמן.