פרדוקס הזמן- דארסי סטיילינסון. [1]

◄◄◄פרק 5►►►

24 ביולי 2010
 11:30

הלכתי לשירותים כל שעתיים, התקפלתי במיטה בתנוחת עובר, ורציתי לבכות.
כמה שאני שונאת מחזור.

בגלל שזה היה היום הראשון, לא ייכלתי לצאת החוצה אל העולם החיצוני ורק נשכבתי בכאבים על המיטה.
בעוד יום יש את האקס פאקטור, והמחזור החליט לצוץ דווקא עכשיו.

החיים נפלאים שאת בת.
לא.

קמתי מהמיטה לעבר המרפסת, והסתכלתי על העוברי אורח ברחובות.
חמישה בנים תפסו את עיניים.
וואן דיירקשן.
הם הוקמו אתמול 22 דקות אחרי שהלכתי לישון.

גוש תלתלים הרים את מבטו לשמיים ואז נחת על המרפסת שלי.
מצמצתי כמה פעמים ובזמן שהוא בא להרים יד לשלום, נכנסתי חזרה לחדר וסגרתי את החלון של המרפסת.

זה היה מביך.

24 ביולי 2040
11:55

~נקודת מבט של הארי~

זיכרון של בוקר הציף אותי, והתחלתי לצחוק, אף אחד מהבנים לא הבין מה עובר עליי.
"דארסי." אמרתי בין צחוק, "מה קרה איתה?" נייל שאל.
"באתי להניף יד לשלום והיא הייתה במרפסת של מלון- כנראה מה שאמרת נייל, והיא פשוט נכנסה חזרה לחדר וסגרה את החלון." לא הפסקתי לצחוק מטיפשותה של הילדה שלי.
היא כנראה הייתה מובכת.

כל הבנים התחילו לצחוק ואז הם נעצרו, היה להם מבט משונה על הפרצוף והבנתי שהם חוו עוד זיכרון.
ואז כולם התחילו לצחוק בזמן שגם אותי הציף זיכרון חדש.
החלקתי מבננה באמצע הרחוב.

24 ביולי 2010
12:30

התקלחתי והחלפתי לבגדים קצת יותר נורמלים.
לבשתי חצאית שחורה, חולצה לבנה וציור של מיקי מאוס, ונעלי אצבע.

ייצאתי מהחדר והלכתי לכיוון המעלית, לחצתי על הכפתור וחיכיתי שהיא תגיע.

וכשהיא הגיעה, פגשתי בעיניי, זוג עיניים כחולות.
נכנסתי בשקט למעלית, וראיתי שאין קומות לחוצות מסוימות.
כנראה שהוא רצה להגיע אליי.
וזה הצליח לו.

לחצתי על קומת הקרקע וחיכיתי בסבלנות.
כשהגענו לקומת קרקע, הלכתי לעבר הדלפק ושאלתי אם אני עדיין יכולה לאכול, הפקידה חייכה אליי "כן." היא סימנה לי ללכת לעבר חדר האוכל, והרגשתי רגליים הולכות מאחוריי.

המלצרים חייכו אליי ואני אליהם.
לקחתי צלחת וחלב, ודגנים.
כן, שוב פעם אכלתי דגנים.

התיישבתי בשולחן ודוד נייל התיישב מולי.
נעצתי בו מבט והוא שאל "מה?"
"למה אתה כאן?" שאלתי אחרי שבעלתי את הכף הראשונה של הדגנים, "רציתי להיות איתך."
"לא תשובה מספקת." החזרתי את ידי לכף והתחלתי בשנית לאכול.

"הארי מחבב אותך, וגם אני." נחנקתי, והסתכלתי עליו במבט לא מאמין.

"את בסדר?" הוא היה מודאג, "כן." אמרתי אחרי שנרגעתי.
"את מחבבת את הארי?" לא, הוא אבא שלי למה שאני אחבב את אבא שלי?
"לא." אמרתי וראיתי חיוך בפיו.
"ואותי?"
"אני לא עונה על זה."
"זה כן?"
"זה לא."

"אני יודע שזה כן לאב." הוא גיחך, "זה לא, תן לאכול בשקט."סיננתי לעברו.
"טוב אני אחכה שתסיימי." זה לא יגמר אף פעם.

~☼~

ייצאתי מחדר האוכל ודוד נייל בעקבותיי לעבר הספות שבכניסה, נעצרתי והסתובבתי אליו, "כן נייל מה ברצונך לעשות?"
"את זה." הוא אמר, התקרב אליי ונישק אותי.
ואז עצמתי עיניים והחזרתי לו.
אני לא מאמינה שאני מנשקת את דוד נייל.

24 ביולי 2040
13:30

 ~נקודת מבט של נייל~
נתקפתי צחקוקים שסיפרתי לבנים שהטרדתי את דארסי במהלך הארוחה שהיא אכלה.
הם חושבים שזה זהו, אבל אני עדיין לא יכול לספר להם שגם נישקתי אותה.
ושהיא זרמה איתי.

הו דארסי, הורייך אמרו לי שיש לך קראש עליי.
אבל לא חשבתי שתזרמי איתי בעבר.
הייתי מיואש.

זאיין נכנס מאחורי וראה את העצבות על פניי. כה פגיע.
זאיין שאל בפניו, והנדתי לשלילה שיעזוב את זה, ורק שטפתי את פניי.

24 ביולי 2010
16:00

אני לא יודעת איך להרגיש.
אני לא יודעת מה אני ודוד נייל.
אני לא יודעת מה לעשות.
אני מתחילה להרוס את זה.

אני כזאת ילדה מטומטמת.