my first love ~ jikook

𝘗𝘈𝘙𝘛 8

אני מצטערת שלא עלו פרקים , פשוט אני עמוסה בגלל הלימודים, מצטערת🥺❤️🥺❤️, אני אשתדל לעלות כל פעם שיהיה לי זמן וכוח רצון❤️.
————————————————————————

הבוקר הגיע.

•~נקודת מבט של ג׳ימין~•

התעוררתי לקרני השמש אשר מגיעות מחלון חדרי.
קמתי ממיטתי ונכנסתי לחדר השירותים, ציחצחתי שיניים, נכנסתי להתקלח, סידרתי את השיער והתארגנתי לבית הספר.
יצאתי מהחדר עם תיק בית הספר על גבי, ירדתי למטה, חייכתי לאימי, היא חייכה אליי בחזרה ואמרה ״בוקר טוב״, אמרתי לה בחזרה ״בוקר טוב״, אחי ירד למטה בדיוק, אימי הביאה לנו את האוכל.
יצאנו מהבית, שאלתי אותו ״באיזה שעה אתה מסיים ללמוד?״, הוא ענה לי ״מאוחר, כמעט 9״, עניתי ״אוי... לא נורא, בהצלחה״, הוא ציחקק מעט והינהן, נופפנו אחד לשני, הוא הלך לבית הספר שלו.
רצתי לחנות ההיא, ראיתי שהנער לא שם.
חשבתי לעצמי ׳מ-מה... איך, איפה הוא? אולי הוא מאחר? אני אחכה לו׳.
ישבתי וחיכיתי לו, השעה כבר הייתה 5:50, אנחנו מתחילים ללמוד בשש.
׳אוף.... אולי הוא הקדים?, אוף...׳.
קמתי וקדתי למוחר , אמרתי ״ביי ביי תודה, בוקר טוב״ עם חיוך, הוא קד חזרה, הוא ענה ״בוקר טוב״ עם חיוך.
יצאתי מהחנות, ראיתי שם את החברים של הנער, אבל הנער לא היה שם, ליבי נשבר, כל כך ציפיתי לפגוש את אותו הנער.
התלבטתי עם עצמי אם כדאי לי ללכת לשאול אותם למה הוא לא בא, למה הוא לא פה.
לאחר התלבטויות רבות החלטתי שלא, זה היה נראה לי חטטני מידי, וסטוקרי מידי.
התקדמתי לבית ספר עם עצב ושאלות על פניי.
טאהיונג והוסוק כבר חיכו לי בשער.
כשהגעתי שמעתי מישהו צועק לי ״ג׳ימינה!!״, הסתכלתי לראות מי זה, זה היה טאהיונג, לא שמתי לב שהמשכתי להתקדם, חזרתי אחורה אליהם, התחבקנו.
טאהיונג שאל ״ג׳ימינה, הכל בסדר?״, הנהנתי ושאלתי ״למה שלא יהיה״, טאהיונג ענה לי ״לא יודע... אתה פשוט נראה.. קצת מתוסכל״, נאנחתי והנהנתי, אמרתי ״כן, אבל זה לא חשוב, בואו״ התקדמתי והוסוק תפס אותי, הוא אמר ״תספר לנו מה קרה, אנחנו נעזור לך״, נאנחתי והתחלתי לספר ״יש ילד... שאני פוגש בפניו כבר הרבה זמן בחנות שמפרידה בין בית הספר שלנו לבית הספר שלהם, והיום הוא לא הגיע, חשבתי אולי הוא הקדים, אבל לא, חברים שלו היו שם גם, הם היו נראים מעט מתוסכלים, אני מפחד שקרה לו משהו...״, הוסוק וטאהיונג הסתכלו זה על זה וחיבקו את ג׳ימין, ג׳ימין חיבק חזרה, טאהיונג אמר ״אל תדאג ג׳ימינה, הוא כנראה חולה, הוא עוד יגיע, אני בטוח בזה״, הנהנתי, הוסוק אמר ״בואו נלך לכיתה, השיעור הולך להתחיל״, אני וטאהיונג הנהנו.
התקדמנו לכיתה, נכנסו, הם התיישבו ביחד, אני ישבתי לבד.
השיעור הרגיש איטי, כל השיעור המחשבות המפריעות והמציקות, המחשבות העצובות הללו לא נחו ממחשבותיי ׳למה הוא לא הגיע היום.. הוא זה שהופך את היום לשמח, החיוך שלו, המילת בוקר טוב שלו, איך אני אשרוד היום בלי זה, אני כל כך פטטי אבל... זה נכון...׳.
לאחר שעות הלימודים הארוכות שנגמרו.
נפרדתי מטאהיונג והוסוק לשלום, התקדמתי לביתי ושוב מחשבות תקפו אותי ׳מה איתו... הוא בסדר? אם קרה לו משהו׳, נאנחתי ואמרתי חלש ״דיי ג׳ימין!״ ושמתי אוזניות.
התקדמתי הביתה, הרגשתי מוזר, הרגשתי שעוקבים אחריי, הסתכלתי אחורה, לא היה שם אף אחד, המשכתי להתקדם , שוב התחושה הזאת חזרה, הסתכלתי אחורה והורדתי אוזניה אחת, ראיתי שאין אף אחד, התעלמתי מזה, המשכתי להתקדם.
הרגשתי שזה ממש מאחורי ואז מישהו קפץ עליי, מהר נתנתי לו מכות עם המחברות שבידיי, הוא אמר ״איי! איי! תפסיק! תפסיק!״, ראיתי שזה טאהיונג ונאנחתי וזרקתי עליו את המחברות, צעקתי עליו ״עשית לי התקף לב!!״, הוא ציחקק והרים לי את המחברות, הוא הביא לי אותם ואמר ״מצטער״.
נאנחתי וגילגלתי עיניים, התקדמתי משם, טאהיונג איתי, התקדמנו ביחד הביתה, הגענו לביתו, הוא אמר ״ביי ביי״ ונופף לי, חייכתי חיוך קטן ונופפתי חזרה, אמרתי ״ביי ביי״ והלכתי לביתי, הגעתי ונכנסתי, משפחתי כבר הייתה ישנה, עליתי לחדר, שם את התיק על הריצפה, את הציוד על השידה, לוקח בגדים ונכנס לחדר המקלחת, מתקלח, שם פיג׳מה חמימה בגלל הלילה הקריר הזה.
נשכבתי במיטה, מחבק את הכרית, המחשבות שוב תוקפות אותי, ׳למה אתה לא יוצא מראשי... אני לא ראיתי אותך רק יום אחד... איך זה שאני כל כך מתגעגע אליך... הלוואי והייתי יודע את שמך.... אוף.....״.
המחשבות לא עזבו את ראשי עד שנפלתי לשינה עמוקה...

————————————————————————

מצטערת שאני לא פעילה, אני אשתדל לעלות בימי שני ושישי כרגיל, פשוט יש לי כל שבוע 2 או 3 מבחנים וזה במקוון אז זה קשה... מקווה שאצליח להפעיל, תודה רבה על הסבלנות🥺❤️.
מחר לא יעלה פרק, אבל יום שני יעלה פרק❤️