my first love ~ jikook

𝘗𝘈𝘙𝘛 10

שלום, אני מצטערת כל כך שלא העלתי פרקים בזמן האחרון, פשוט אני מאוד מאוד עמוסה, בין אם זה עם מבחנים, או לדבר עם חברות, כל מיני🥺.
————————————————————————
ניערתי את שערי הרטוב מזיעה, אמרתי ״אייש!!״.
קמתי ממיטתי מיוזע, לוקח בגדים מעט מבולבל, נכנס למקלחת, פותח את המים הנעימים, המים נופלים על גופי.
לאחר המקלחת התנגבתי, יבשתי את שיערי, התלבשתי, התארגנתי ויצאתי מחדרי.
ירדתי לסלון, אמרתי בוקר טוב לאימי כמו בכל בוקר.
יצאתי מביתי, התקדמתי לכיוון החנות, אני מקווה שהיום הוא הגיע.
נכנסתי לחנות, לא ראיתי את פניו שם, ׳איפה הוא יכול להיות?, אולי הוא חולה?׳.
חשבתי לעצמי ואמרתי נוותר.
הלכתי לבית ספר ושם חיכו לי טאהיונג והוסוק.

•~ כעבור חודש~•

עבר חודש, לא פגשתי בפניו עוד, רק בפני חבריו שנראו מתוסכלים מאוד.
הלכתי לחנות, לא איבדתי תקווה אף פעם, ידעתי שיבוא יום ואני אפגוש אותו שוב, אני מקווה שהיום זה היום...
הגעתי לחנות, נכנסתי... לא פגשתי בפניו... נאנחתי אנחה עמוקה, עמדתי לצאת ואז קול של מישהו עצר בעדי, ״סליחה ילד״, הסתובבתי לשמע הקריאה שכנראה הופנתה אליי כי אני הייתי הלקוח היחיד בחנות כרגע, הסתכלתי על המוכר.
המוכר אמר ״אתה מחפש את הנער הזה?״, לא הבנתי את כוונתו, הוא המשיך ״הנער שתמיד החברים שלו מחכים לו בחוץ, הוא לקוח קבוע שלי פה, גבוה מעט, מהבית ספר הסמוך״, מייד הבנתי שהוא מדבר על הנער שלי, אמרתי במהרה ״כן! אתה יודע איפה הוא?״, היה כמה שניות של שקט ואז הוא אמר ״הוא... הוא בקומה..״, עיניי נפערו, הדמעות לא התמעמו למלא את עיניי, צביטות לב כואבות מכות בי, ליבי התרסק, נשבר, כמו זכוכית, קוצר נשימה תקף אותי.
שאלתי בקול חלש וחנוק ״אבל.. אבל איך?...״, המוכר ענה ״לפני חודש, בשעות הלילה הוא נדרס, הוא הועבר היישר לבית החולים״.
זיכרונות מכים בי, אותו הלילה שעקבתי אחריו, שצילמתי אותו, זה היה הלילה בו הוא נדרס.

*פלאשבאק*

התקדמתי הביתה אחרי המקרה עם הבחור, חייכתי חיוך רחב כל כך, הוא היה כל כך חמוד..., שמעתי רעש כבד של צפירות, ומלא עורות של מכונית, ואז הגיע בום אחד ענקי, לא הבנתי מה קרה, הסתובבתי לראות וראיתי מלא אנשים מסתכלים, רצתי לשם, ניסיתי לראות מה קורה אבל לא נתנו לי, הכניסו מישהו לאמבולנס, לא ראיתי מי זה..., נאנחתי והתקדמתי לבייתי, חשבתי שכנראה זה יהיה בחדשות ואני יוכל לראות מי זה, אז התקדמתי הביתה וישר נרדמתי, לא הספקתי לצפות בחדשות שהיו דלוקות בכל ביתי והראו על הנפצע.

*סוף פלאשבאק*

הנפצע... הוא בעצם הנער... הנער שלי...
איבדתי שיווי משקל ברגליי, נפלתי לריצפה, דמעות לא מפסיקות לעזוב את עיניי, ליבי נשבר, בכי בילטי פוסק.
המוכר בא אליי והושיט לי את ידו, מעלה בי זיכרון מאותו יום שהנער הציל אותי, השיט לי את ידי ועזר לי.
הסתכלתי על המוכר והחזקתי בידו, הוא עזר לי לקום, הוא הביא לי מים.
שתיתי את המים, ניסיתי להירגע, אבל הלב שלי לא יתרפא לעולם..., לא משנה מי יבוא וינסה להפוך אותו לשלם שוב... אף אחד לא יצליח למלא אותו שוב... חוץ ממנו...
אמרתי ״אני מצטער... על ההפרעה אדוני, תודה רבה על המים, יום טוב ועבודה נעימה״, חייכתי חיוך קטן ומאולץ, הוא הנהן.
קמתי והלכתי מהחנות.
התקדמתי לבית הספר, פגשתי את טאהיונג והוסוק שם, הם ראו את המבט העצוב על פניי...

•~נקודת מבט כללית~•

טאהיונג והוסוק שמו לב למבטו העצוב של ג׳ימין, טאהיונג שאל ״ג׳ימינה?, הכל בסדר?...״, ג'ימין לא הגיב, הוסוק אמר ״תספר לנו מה קרה״, ג׳ימין נאנח והתחיל לספר ״הנער... הוא נדרס לפני חודש, באותו יום שפגשתי אותו, הוא בקומה.. אני לא יודע מה לעשות...״, הוסוק וטאהיונג הסתכלו על חברם שמשפיל מבט, ואז הסתכלו אחד על השני בדאגה, הוסוק אמר ״אומנם אולי הוא ימות״, טאהיונג נתן לו מכה עם המרפק בעצבים, הוסוק אמר ״איי איי, בסדר״ חלש כזה, הוסוק אמר ״אומנם הוא בקומה״, טאהיונג נתן לו עוד מכה עם המרפק, הוסוק אמר ״מה עכשיו עשיתי!?״ חלש, טאהיונג העיף את הוסוק וחיבק את ג׳ימין, ג׳ימין חיבק חזרה והתחיל לבכות, טאהיונג ליטף וניחם אותו, טאהיונג אמר ״אל תדאג ג׳ימינה... הוא ישרוד, הוא יחייה״, ג׳ימין בכה כל כך הרבה.
לקח לו הרבה זמן להרגע, כשהוא נרגע מהבכי אבל לא מהכאב הם נכנסו לבית ספר.

•~נקודת מבט של ג׳ימין~•
•~ערב~•

הערב הגיע, אני כבר בבית, עדיין עצוב ומדוכא.
החדשות התחילו, זה התחיל ישר בהודעה מרעישה.
הכותרת שלמטה בלבן, רשום בה ״מה מצבו של הנער מהתאונה של החודש שעבר״.
מהר הסתכלתי, כתב החדשות התחיל בדבריו.
״שלום לכולם היום אנחנו בעוד כתבה על הנער מתאונת הדרכים של החודש שעבר, תיכף הוריו יהיו כאן איתנו כדי לדבר, בית החולים Asan Medical Center שבסיאול מוסר לנו הודעה לגבי הנפגע, מצבו קשה מאוד, על סף מוות, הסיכוי שהוא יעבור את הלילה הנל נמוך מאוד, מקווים לטוב״
הוריו של הנער עם בכי בעיניים ועצב ודיכאון, אימו התחילה ואמרה ״הבן הקטן שלי.. אני אוהבת אותו כל כך, אני לא רוצה לאבד אותו, הוא תמיד היה מספר לי על נער חמוד שהוא היה פוגש בחנות לייד בית הספר שלו, אני מקווה שאותו הנער מתפלל על חייו של בני, אולי זה יעזור לו, אני לא רוצה לאבד את הבן הקטן שלי, הגאווה שלי... אני לא רוצה לאבד אותו״.
האב חיבק את האם והם בכו והתנחמו זה בזרועותיו של זה.
זה חזר לכתב החדשות והוא אמר ״מאחלים לכם רק בריאות״ ואז החדשות המשיכו בנושאים אחרים.
בכיתי את חייו שם בחדרי, קמתי ממיטתי, לקחתי ג׳קט ורצתי
החוצא.
בכיתי, רצתי מחוץ לבית, הגעתי לבית החולים, נכנסתי מהר שאלתי את המזכירה ״הנער שהופיע בחדשות, באיזה חדר הוא נמצא?״, היא ענתה ״אני מצטערת אבל רק ההורים יכולים לאשר את כניסתך״, נאנחתי וביקשתי ממנה פגישה איתם, היא הנהנה והביאה אותם אליי.
הלכתי אליהם בבכי היסטרי, אמרתי ״גברתי! אדוני! אני הנער ההוא שפוגש את הבן שלכם כל יום!, אני רוצה לפגוש אותו! בבקשה״, התחננתי, הוריו הסכימו.
רצתי לחדר, נכנסתי בבכי היסטרי, התיישבתי בכיסא שלייד מיטתו, החזקתי בידו, אמרתי לו ״אני מצטער..״, עם בכי.
״אני מצטער שלא נשארתי איתך רק עוד כמה דקות באותו יום, אולי זה לא היה קורה״, בכיתי בלי הפסקה, אמרתי לו ״תחייה, בבקשה, תחייה״, עם בכי.
נשארתי שם, בכיתי עד שנרדמתי על הכיסא, שראשי מונך על ביטנו.