את מבינה אותי? |1| תחרות המתמטיקה

פרק 1

ישבתי על כיסא קטן, בטני מקרקרת מרעב. "קדימה ילדה! בואי לערוך שולחן לארוחת הערב!" קראה לי אימי המאמצת, אחרי ששני הורי נפטרו. הרחיקו אותי משלושת אחיי הצעירים, וכל אחד שלחו למשפחה אומנת אחרת. אני הגעתי למשפחה עם אישה אחת, מלאה, עם שיער בלונדיני לבן ישר, שאני אמורה לקרוא לה אמא. לבעלה יש גם שיער בלונדיני בהיר, יותר בהיר משלה אם זה אפשרי בכלל. יש להם ארבעה ילדים, נעמי הבכורה, עידו, אחריה, נדב, והצעיר ביותר, נועם. כולם דקיקים כמו מקלון, עם שיער בלונדיני, וציונים גרועים. שני הורי המאמצים, עשירים מאוד, וילדם פוטמו באוכל למרות שנשארו רזים כאילו לא אכלו שנים, אבל אני לעומת זאת, קיבלתי בכל יום שלוש פרוסות לחם בלבד, ובשבתות נתנו לי גם כוס תה בנוסף לשתי כוסות המים שהורשתי לשתות ביממה. קמתי ממיטתי, והלכתי לערוך את השולחן לשישה. אני לא הורשתי לסעוד עם המשפחה. רק לעבוד למענם. שרית, האם, הפטירה לעברי "סוף סוף באת!" וזרקה לידי פרוסת לחם מיובש. הנחתי בזהירות את הפרוסה על השולחן הקטון בחדרי, ובאתי בחזרה בכדי לנקות את שולחן האוכל של בני המשפחה. אולי את שואלים לרגע: למה אינך בורחת מהבית? אלו נשמעים תנאים גרועים בהחלט! אז שתדעו, ניסיתי. אבל משום מה הם מרביצים לי, למרות שהם מתנהגים אלי כאילו שאני סתם נטל, סתם עבד שהם לא זקוקים לו. לאחר שסירתי בקפידה את השולחן כדי לא לקבל מכות, שרית אמרה לי "למה את טורחת שני? אנחנו נוסעים למסעדה היום!" "אוי, תודה שאת אומרת לי אחרי שכבר ביקשת ממני לסדר את השולחן!" מלמלתי בשקט שלא תשמע. רטנתי והלכתי לחדרי. אך ברגע שהתישבתי שוב בחדרי, חשבתי לעצמי, סוף סוף! סוף סוף הם ישאירו אותי לבד בבית, ואוכל לאכול כמו שצריך, ולארוז תיק ולנסוע לגור אצל אנג'ל. "שני! שלא תעזי לגעת בכלום עד שנחזור! אני נועל את החדר שלך!" צעק אלי עידו, אחד הילדים במשפחה. אבל זה לא הפריע לי. אתם מבינים, אחרי אחת עשרה שנים שאני גרה בבית הזה, מגיל שלוש, אני למדתי קצת. פתחתי את החלון, וכשראיתי את המשפחה הנפוחה הזאת עוזבת בלמבורגיני הצהוב שלהם, טיפסתי על עץ התפוז הקטן, לקחתי ממנו תפוז יחיד ולא מאוד בשל, לאחר שקטפתי כבר את כל התפוזים הבשלים, קילפתי אותו, אכלתי במהירות וירדתי מהעץ למטה אל המרפסת שבקומה הראשונה. החדר הפצפון שלי, היה בקומה השלישית והאחרונה. והעץ שלידו, הגיע עד אלי ועבר ליד המרפסת. ובמרפסת יש מפתח פצפון בתוך אדנית הרוזמרין, שפותח את דלת המרפסת מבחוץ. הגנבתי אותו לשם באיזה יום. נכנסתי פנימה, ירדתי אל קומת הקרקע (אמרתי שהם עשירים, לא?) ולקחתי קערה ענקית. מילאתי אותה בפירות, חטיפים, ופסטה ברוטב פסטו. זה לא יחסר להם, יש להם כל כך הרבה אוכל שהם לא ישימו לב לדבר. עליתי לחדר של נעמי, הייתה שם טלוויזיה גדולה עם 70 ערוצים, נשכבתי על המזרן הרך היפה, בשונה מהמזרן הקשיח והישן שלי, הדלקתי את הטלוויזיה ואכלתי כמו שמעולם לא אכלתי. לקחתי לעצמי מנה שנייה, ושלישית. אבל לא לפני שמלאתי את הארון המוסתר שלי במעט חטיפים כדי שיהיה לי להבא קצת יותר. מדי כל כמה דקות, פניתי לחלון. לפסוף ראיתי מה שלא רציתי לראות. הלמבורגיני הצהובה ברחוב לידינו. זה אומר שיש לי דקות ספורות עד שיחזרו אחרי ארוחת הערב המפוארת שאכלו. מיהרתי למטה. דחפתי לפי עוד כמה פירות, את השאר החזקתי ביד ימין. הנחתי את הקערה בכיור, ועליתי מהר למרפסת. נעלתי מאחורי את הדלת והחבאתי את המפתח בעציץ הרוזמרין. ובדיוק שהייתי בראש עץ התפוז, שמעתי אותם מגיעים. ניסיתי לפתוח את החלון ביד אחת, היד השנייה הייתה מלאה פירות. ואז נשמטו מידי משמשים, תפוחים, אפרסקים ודובדבנים, וצנחו על הטרמפולינה הגדולה שבמרפסת. מיהרתי להיכנס לחדרי. "מנוולת! בואי לכאן!" איציק, 'אבי' החליט לא מזמן שהוא קורא לי מנוולת. אבל הייתי רגילה לדברים האלה. רק אנג'ל הבינה אותי. "מנוולת, יש תחרות גדולה במתמטיקה שבית הספר הזה שלך ושל נדבי, עורך. למעשה כל חטיבת בייניים באזור. מי שעובר את השלב הראשון נלקח לטיול גדול בין שלוש מדינות, ושם יערכו שלבים נוספים, והמנצח מקבל 1000 דולר! המנהלת תבחר 3 תלמידים מכל כיתה. נראה אותך!" הוא צעק לעברי בלעג. למעשה, לא היה לי כל חשק לנסוע, רציתי רק לפגוש שוב את אנג'ל. לא ראיתי אותה עבר שבועיים, מאז תחילת החופש. היא הציעה לי לבוא אליה מיד אחרי בית הספר שמחר, ואני הסכמתי מיד. אמא של אנג'ל היא אמא יחידנית, ואין אנג'ל אחים ואחיות. אבל יש לה אותי, ולי יש אותה. אנחנו חברות טובות מאוד כבר מתחילת היסודי.

-----------------------------------------------

הפרק הראשון. אהבתם? רוצים המשך?