את מבינה אותי? |1| תחרות המתמטיקה

אפילוג

אני, נעמה ואנג'ל שמרנו על קשר. תתארו לכם, שאתם תמיד רציתם להיות אח של החבר הכי טוב שלכם, או אחות של החברה הכי טובה. אז אני הצלחתי. לא מקשר דם מח הסתם. למרות ששמי אמור להיות עכשיו שני ג'ונס, אני נשארת שני כיסלו. האלף דולרים שקיבלתי עזרו מאוד לאנה בהמשך, וזה רק גרם לי להרגיש טוב יותר.

עשיתי מחקרים בספרים ובכל דרך שיכולתי לאסוף מידע, וגיליתי קצת על משפחתי וכל העניין הזה של המתת.

המתת הזו היא כוח סודי, שעובר בירושה.

יש אנשים עם מתת חלשה מאוד שלרוב נוצרת בגלל דילוג בדור, למשל אם לסבתך הייתה מתת, אבל אז לאמך לא, אז לך תהיה מתת מאוד חלשה. זה כנראה מה שקרה לנדב.

יש אנשים, שמקבלים את המתת ללא עניין תורשתי, אלא הם הראשונים. זה מעיד על כוח יוצא דופן, ומיוחד. מה שיש לנעמה.

ויש מישהי אחת - עם המתת החזקה ביותר - כריסטינה כיסלו. אימי. המתת שלה הייתה תעופה, וקריאת מחשבות. בהתחלה שקראתי את זה, זה נראה לי מוזר, כי לי יש מתת שונה לגמרי. אבל היה כתוב גם, שהמתת משתנה הרבה בין הדורות, ולפעמים גם מתחזקת. כריסטינה, אימי, הייתה הראשונה בשושלת. היה גם כתוב, שברגע שלאחד מילדיה יתגלה כוח, הוא גם יוסף לספר. עדיף להישאר בסוד. ולמה אחד? כי תמיד המתת עוברת רק ליחיד מבני המשפחה. לא בהכרח לבכור.

אחרי שידעתי את כל זה, ושיתפתי גם את נעמה ואנג'ל, הרגשתי טוב מתמיד. כשאנה קראה לי ולאנג'ל למטה, כששיחקנו במשחק קופסא, הייתי מוכנה לזה שמצב הרוח שלי יפול. למרות שהייתי כל כך שמחה שלא הייתי בטוחה שיש בכלל משהו שיעציב אותי. "שני, יש לי חדשות" אנה אמרה. עצם העובדה שהיא פנתה ישירות אלי, מעט הלחיצה אותי, אבל לא מספיק כדי להרוס את מצב רוחי המרומם. "שני, אני מצאתי את הכתובות של שניים מאחייך הצעירים, הם גרים יחד, תאומים, וחשבתי, אולי תרצי שנלך לבקר אותם" היא חייכה. "מה? באמת?" מצב רוחי השתפר פי שניים אם זה אפשרי. דמיינתי את אחיי התאומים בני 13, אבל לא הצלחתי. אפילו לא זכרתי אותם בני שנתיים. אבל התרגשתי לפגוש אותם. "מה שמם?" שאלתי. לא זכרתי את שמם של השניים. הנחתי שלאחי התינוק המשפחה המאמצת נתנה שם, והוא וודאי בכלל לא יודע שהיו לו הורים אחרים. התאומים הגיעו למשפחת אומנה, אבל יש לקוות שהיא אוהבת אותם. "אייל וניב" השיבה לי אנה. "אהה, נכון!" נזכרתי. "יש להם שתי אימהות שחיפשו לאמץ, אבל בסוף לקחו אותם כמשפחת אומנה. הן אוהבות אותם מאוד. שמן עלמה, ואמילי" הסבירה לי אנה. "מתי נלך?" השתתפה בשיחה גם אנג'ל. "מחר, אחר הצהריים" אמרה אנה, ואנחנו פנינו למעלה. אבל רגע לפני שעזבנו, הסתובבתי.

"תודה" אמרתי. אנה חייכה. אני לא חושבת, שבמילה הפשוטה הזו יש מספיק כדי להסביר כמה אני מודה לה, על הכל. אבל נראה שאנה הבינה. חייכתי גם אני וטיפסתי במעלה המדרגות.

יצאנו לדרך, אל הרצליה, אל אחיי הצעירים. כשהגענו, פתחה לנו את הדלת אישה עם פנים עגלגלים מחייכים, ושיער ארוך וחום משתפל עד לברכיה. היא לבשה שמלה סגולה. "היכנסו" היא חייכה, והכניסה אותנו פנימה. היה שם מטבח קטן, שבו עמדה אישה נוספת ובחשה סיר גדוש. היה לה שיער בלונדיני מסולסל וקצר, והיא לבשה ג'ינס וחולצת טריקו. "אני עלמה, וזאת אמילי" אמרה האישה שהכניסה אותנו בעודה מצביעה על עצמה ואז על האישה שבחשה בסיר. "היי! נעים להכיר!" אמרה אמילי במבטא קל. לרגע נבהלתי, וניסיתי לאתר בראשי באיזו שפה היא מדברת. אבל היא דיברה רק עברית. "ניב! אייל! בואו, יש לכם אורחים!" קראה עלמה. "הם לא יודעים מי אתן, זו הפתעה." לחשה לעברי בשקט. הנהנתי. מתוך המסדרון יצאו שני נערים זהים לגמרי, ג'ינג'ים כמוני, לבושים חולצות זהות. "מי 'תן?" שאל אחד. "תהיה מנומס!" נזפה בו אמילי. "אייל, ניב, זו-" היא הצביעה עלי, "אחותכם הגדולה." היא המשיכה. "מה?!?" הם צעקו ברחבי החדר. "היי, אני שני" חייכתי אליהם. "שני? אבל, אבל..." התפלא אחד. "כן, זאת אני" צחקתי. אחרי שיחת הכירות משונה, הם הראו לי ולאנג'ל את ביתם, והתנהגו בחביבות מעט מופרזת. אבל היה נחמד. אנה, אמילי, ועלמה ישבו ודיברו בסלון. היה נחמד סוף סוף לפגוש בני משפחה אמיתיים. מאז אותה פגישה, פעם בשבועיים הם באים לביתנו, ופעם בשבועיים אנחנו אליהם.

כשחזרנו, ושכבתי במיטתי, חלפו במוחי הרבה מחשבות. שמחתי. סוף סוף, יכולתי לקרוא למקום הזה, בית.

----------------------------------------

הבטחתי שיצא, אז מקיימת!

אני ממש מקווה שאהבתם את הסיפור, השקעתי בו ממש. 
אני מעריכה הכל!
אז תודה לכולכם, שעזרתם לי, ותמכתם בי לאורך הדרך. ותודה גם לאלה שקוראים אחרי שסיימתי. על כל הכוכבים שלכם, והתגובות. אבל את החפירות האלה כתבתי בבוקר (בפרק הקודם) אז זהו!

ביי💖🧡💛💚💙💜💗🤍