הגענו לקנדה. כל הטיסה לא הצלחתי להירדם, אבל חצי מהטיסה אנג'ל נחרה לידי. אבל אכלתי המון. כאילו, כמויות של אוכל שאתם לא תתארו לכם. אחרי שסיימנו יחד את כל המזנון הראשון, (וכשאני אומרת סיימנו יחד אני מתכוונת אנג'ל אכלה עוגה אחת ואני את כל השאר) אז מילאו לנו עוד מזנון, שגם אותו חיסלתי. את המזנון השלישי כבר לא הביאו, כי היינו קרובים לנחיתה. "אנג'ל! אנג'ל! הגענו!!" ניסיתי להקים אותה. כלור, למרות שזה היה מטוס פרטי והיה אפשר להשעין את המיטות, הן לא היו עד כדי כך נוחות לטעמי. כלומר, וודאי שהיו טובות מן המיטות שקיבלתי ממשפחת ברקת אבל למעשה, קיבלתי ממשפחת ברקת רק מיטה אחת. מעולם לא ידעתי למה הם לקחו אותי. הרי, הם לא באמת היו הורים מאמצים. אני לא באמת חלק ממשפחתם. פתאום נזכרתי, שלפני שעלינו למטוס לקנדה שמעתי משהו שאישש את חשדותיי שאני יכולה להבין שפות מסוימות, שוב איטלקית אני חושבת, שמעתי את איציק אומר לאשתו: "אז, את חושבת שכשתהיה בקנדה עדיין נקבל עליה תשלום?" פתאום נזכרתי באיזה שיעור עברית בו המורה לימדה אותנו כשהיינו ביסודי: "כשאנשים מאמצים ילד, הם נותנים לו את שם משפחתו, ודואגים לו, הוא ילד שלהם. אבל משפחת אומנה, זה אומר שהאנשים לוקחים את הילד אליהם, והמדינה נותנת להם כסף על כך. יש אנשים שלוקחים ילד, ומוציאים עליו פחות ממה שהם מקבלים. ככה הם מנסים להרוויח." אני בטוח ממשפחת אומנה. פתאום חשבתי על כך. לא הקשבתי במיוחד בשיעור, אבל פתאום, בקנדה, זה הכה בי. זה למה הם רוצים שאשאר. אני גם גורמת להם לקבל כסף על כלום. הם לא משקיעים בי כלל וכלל. אבל לא היה יותר מדי זמן למחשבה כי הורידו את כולנו אל שדה התעופה ואמרו לנו לחכות למזוודות. אבל לי, לא הייתה מזוודה. סתם תיק עם כמה בגדים וחפצים אישיים. "את מבינה מה שהם אומרים פה?" שאלתי את אנג'ל, על העוברים והשבים. "וודאי! הם מדברים אנגלית! אני יודעת אנגלית!" אמרה לי אנג'ל. למען האמת, היא צודקת. שתינו כבר למדנו אנגלית, ויש שלקחו קורס בצרפתית או באיטלקית במקום. כמו נדב ונעמי. אבל אני פתאום, לא הייתי צריכה להשקיע מחשבה. מוחי תרגם לי במקום כאילו אני שומעת את שפת האם שלי. לקחנו כולנו את החפצים שלנו, והתברר שבגלל המטוס היקר אז... האכסניה קצת פחות. הכניסו אותנו ארבע בנות בחדר אחד, עם שתי מיטות קומותים, שירותים, וארבע שידות. אמרו שפה נשהה בלילה, ומחר נעלה על אוטובוס שיקח אותנו לשלב הראשון. אכלנו ארוחת ערב פשוטה, ועלינו למיטות. אני ישנתי במיטה שמתחת לזו של אנג'ל, ובמיטה לידי הייתה נערה אחת ששמה נעמה, שלא הגיעה עם אף חברה. רק עם שני בנים מהכיתה שלה שהיא לא יודעת עליהם כלום. ומעליה הייתה זוהר, שבאה יחד עם שתי חברות שישנו בחדר אחר. תהיתי לרגע מה שלום נדב. בכל זאת, הוא בא איתנו, ולא עם חבר מוכר. אבל אחרי איך שהתנהג אלי כל חיי, קצת מגיע לו. בשנתי היה לי חלום מוזר. ראיתי את הטייס של המטוס אומר: "זהו, הם כאן. עכשיו נחסל את הילדה." זיהיתי שאת המילים הללו אמר ברוסית. מה?! אני יודעת גם רוסית?! אחר כך, ראיתי דמות לבושה בשחור, גבוהה ועם להבה מרצדת על ראשה, אומרת גם ברוסית: "קדימה" היה ברור שהוא הבוס כאן. כולם נעמדו דום כשדיבר, והכוונה לכולם זה לשורות ארוכות של חיילים לבושים בגדים שחורים עם נקודות אפורות. "איתן, הוצא אותו להורג." אמר שוב ההוא עם הגלימות השחורות שנראה כמו הבוס. נער, מעט יותר גדול ממני, שלף חרב ארוכה, וערף את ראשו של הטייס. הנער, ששמו איתן, היה לבוש בגדים זהים לאלו שהחיילים לבשו, אך לו היה גם סרט ארוך סביב ראשו בצבע כסוף. ברור מאילו שהוא היה עוזרו הצמוד של הבוס. "שאאאאני!! קווווומי!!" התעוררתי בבעתה. הייתי שטופת זיעה למראה החלום שצפיתי בו עכשיו. לרגע חשבתי שכל זה היה אמיתי. אבל מחוץ לאכסנייה ראיתי את הטייס, מדבר לתוך האוזנייה שלו ומתהלך שוב ושוב. זה סתם חלום... אבל אז, שמעתי אותו אומר בשפה ששוב, זיהיתי כרוסית: "איתן, תוגיע לבוס שאנחנו בתוך מספר ימים נגיע לרוסיה, ככל הנראה. שום דבר עוד לא בטוח, אבל מה שיהיה יהיה." הייתי מבועתת. זה לא הגיוני, אני בטח עדיין חולמת. עצמתי את עייני בכוח ופקחתי אותן שוב, אבל דבר לא קרה. אבל זה לא צריך להדאיג אותי, נכון? אני רק ילדה...
------------------------------------------------
פרק חמישי! אהבתם? רוצים המשך
(אם כן אני ממש אשמח שתתנו כוכב)
YOU ARE READING
את מבינה אותי? |1| תחרות המתמטיקה
Fantasyהכל התחיל בתחרות המתמטיקה. זאת לא הייתה תחרות רגילה. טוב, אולי בשביל אנשים רגילים היא הייתה. אבל בשביל אנשים... אנשים כמו שני, היא לא הייתה רגילה בכלל. וגם בשביל האנשים שתוקפים את האנשים שכמו שני. מזה אתם וודאי מסיקים ששני היא לא רגילה. אז פה, פה צד...
