את מבינה אותי? |1| תחרות המתמטיקה

פרק 9

אני ונעמה ישבנו ודיברנו עד הזריחה, שבה אנג'ל קמה. "היי זילי, בוקר טוב! ו... נעמה, נכון?" "כן, נעים להכיר." חייכה אליה נעמה. "אני אנג'ל" ראיתי את הקנאה הקלושה בעינייה, אבל הבנתי אותה. אל היא הייתה מתחברת עם מישהי, ואני הייתי נשארת בחוץ, הייתי מאוד נעלבת. אבל זה שנעמה הפכה לחברה טובה שלי, לא אומר שאנג'ל לא. אז החלטתי לעשות משהו קטן עם זה, כי זו הקטנה שבבעיותי. "בואו נלך לאכול!" קראתי בחיוך עליז, למרות שהייתי בדיוק ההפך מזה, אבל אנג'ל לא ידעה. "אוקיי" חיוך קטן ריחף על פניה. בזמן שהיא הלכה לקחת לעצמה אוכל, ואני ונעמה חיכינו בשולחן, נעמה שאלה אותי "אז... היא יודעת על... העניין?" "הו כן, אבל זה לא מדאיג אותה. ולגבייך היא לא יודעת דבר. נראה לי שהיא חושבת שהזתה..." לחשתי. "טוב" נעמה גם עברה ללחישה. "תקשיבי, השלב הזה יהיה יותר קשה, אנחנו מוכרחות להצליח ולהביס את יורי הזה" אמרתי חרישית, וכשנעמה הנהנה אנג'ל בדיוק התיישבה לידי. "אז תגידי, אנג'ל, למה את קורת לשני זילי?" שאלה נעמה, שישבה מולי. "למען האמת יש סיפור מאחורי זה, לא כל כך חשוב אב-" היא נקטעה בגללי. "באמת? לא ידעתי..." "טוב, את לא יודעת הכל" היא עקצה אותי. לא חשבתי שהיא תעשה את זה. אף פעם לא רבנו. "סליחה... את יכולה לספר?" שאלתי, מנסה למנוע את הוויכוח העומד לבוא. אנג'ל זיהתה את זה, אבל את התשובה הפנתה לכיוון נעמה. "לסבתא שלי קראו זילה, ותמיד קראתי לה זילי. היא מתה כבר. אבל היא הייתה ג'ינג'ית עם עיינים ירוקות, שני תמיד הזכירה לי אותה." אנגל סיימה, ודמעות בצבצו בזווית עייניה. כנראה שמאוד אהבה את סבתה. אכלנו בשקט, עד שהכריזו בפנינו שהגיע הזמן ללכת לבחינה. כשהגענו, אני ונעמה היינו בשוק כשראינו מי המשגיח שלנו. "איתן!" אמרנו יחד ברגע שראינו אותו. אך אף אחד לא שמע למזלינו. "שלום, אני איתן. הפכו את המבחנים... ו... להתחיל." הוא אמר. עד סוף הבחינה, הוא ישב ובהה בי ונעמה, שהייתה לצידי.

הפכתי את המבחן שלי וכל השאלות התערבלו לי במוח. X÷12=42... אז X שווה... תתרכזי שני, את חייבת להישאר! פקדתי על עצמי. בסוף, בתום הזמן, נואשת, הפכתי את המבחן. כשפניתי לענמה היא אמרה לי שהיא ממש הסתבכה, כנראה בגלל הלחץ. ממש כמוני. אבל בכל זאת חשבנו שעברנו. לעומתינו, אנג'ל אמרה שהיה לה קל, אבל היא חושבת שזה הסוף, עכשיו היא הולכת. קיוויתי שזה לא נכון. בערב, אחרי שחזרנו לאכסניה, הכריזו לפנינו בזריזות מי השלושה שנשארים. בכל ליבי התפללתי שאני, נעמה ואנג'ל נחזיק מעמד עוד קצת. "אז הנשארים הם..." התחיל ערן, המדריך הזה שלנו. "נעמה מגן, שני כיסלו," פיו! אני, ונעמה נשארות. ראיתי את חיוכה הקורן היפה, מיד מתחלף לפחד מיורי, ככל הנראה. לפתע שמתי לב שאני ונעמה החזקנו ידים מרוב לחץ, אצבעותינו היו משולבות. "ו... נדב ברקת!" אוי לא, אוי לא. היו מלא בעיות. נדב נשאר, אנג'ל הולכת. נדב נשאר. לא נורא הוא לא מזיק לי כל כך עכשיו. מקווה שזה לא ישתנה. אנג'ל הולכת. רע, רע מאוד. אני צריכה אותה איתי. לחצתי את ידה בחוזקה, אבל מיד הרפתי ורצתי לחבק את אנג'ל, היה לי עצוב בלב, באמת, שהיא הולכת. היא אמרה שהיא מאוד מקווה שאנצח.

----------------------------------------

פרק נורא קצר, מצטערת. אבל זה ממש קשה לי לכתוב כל יום פרק. 

אבל בכל זאת, אהבתם? רוצים המשך? אם כן אני אשמח שתתנו כוכב!