ממלכת היצורים: הנשיכה הגורלית

פרק רביעי

במשך מספר דקות הסתכלתי על העננים הלבנים שבקרוב יהפכו לשחורים,זה בגלל התאורה אבל לא ניכנס לפרטים,שיחקתי עם האצבעות שלי,אולי הוא לא רוצה לבוא? התקדמתי לעבר היציאה שהייתה כמו פתח ביוב עם ידית,כמובן שזה לא באמת היה פתח ביוב אבל הנקודה שלי שזה נראה ככה. התכופפתי אל הידית ובשנייה הזאת הרגשתי יד על הבטן,השנייה שוב פעם על העיניים,זה אותו ריח חריף של דם מעורבב עם בושם לגברים,מעט זיעה "התכוונת ללכת?" פניי ישר האדימו,הם רתחו,הקול שלו היה עמוק וצרוד,לא ידעתי אם משנה את קולו שלא אזהה.התיישרתי ונצמדתי לגופו כדבר לגיטימי לעשות,בן אדם זר,הרמתי את ידי ושמתי על היד העליונה שלו שהייתה על ידיי,הייתה לו טבעת כלשהי על האצבע המורה ביד ימין אני חושב "שובב" שוב פעם לחש משהו והעביר בי צמרמורת.הפלסטר שהיה על צווארי הורד ואנקה שקטה יצאה לי מהפה,למה אני כל כך רגיש? משהו חמים עבר על האזור ולקח לי רגע להבין שזאת לשונו,אני כמו שק הדם הפרטי שלו,ו..אין לי תלונות. במקום לנשוך אותי מגע עדין וחמים שהיה רך עבר על צווארי מדלג כל פעם מחדש על הפצע,כן נשאר לי פצע,זאת נשיכה מערפד ואני חצוי אז זה לא יתרפא בקרוב. קול מוזר יצא לי מהפה בשנייה שמצץ את עורי,החזקתי בידו עם ידיי הרועדות ועמדתי ליפול מרגליי אילולא היד שלו מסביב לבטן שלי,אני שובב? אולי? בזמן המחשבות שלי ונשיקותיו שהוציאו ממני אנחות,הכאב החד חזר אליי ואני במקום לשתוק...יצא לי מהפה משהו מוזר,מאוד מוזר,וחזק! כמעט צעקתי את זה! ידו עברה מביטני מטה,הוא תפס ב-! לא היה לי את הכוח או את הרצון שיזיז אותה משם,אני כל כך מטומטם... ידו הוכנסה מאוד מהר לתוך המכנסיים שלי ואם לדייק היא עברה גם את הבוקסר,לא ידעתי מה שמו ואיך נראה וככה הוא נוגע בי. "א-אה" לא הבנתי מה זאת התחושה המוזרה הזאת,ידו נעה על איברי שעמד כבר לפני,הוא עזב את צווארי בשנייה שהבין שאני אתעלף אם יקח מעבר,הוא פשוט חיכה,הוא רצה לעשות את זה... דקה,אולי שתיים והתפרצתי לתוך ידו,לא שמעתי תלונות מהצד שלו, ומשלי?התנשפויות בלתי פוסקות,ידו יצאה ואני נפלתי על ברכיי,הסתובבתי אחורנית ושוב פעם,אף אחד,הוא מהיר...ולא רק.
עברו כבר כמה ימים מאז... ואני לא מפסיק לחשוב על אותו 'א' מסתורי... ועל החדר שבו התעוררתי אז...
'א'... מה זה יכול לומר...? אנונים? בכלל לא היו לי רעיונות... וכל יום הסתכלתי על הסימן... ההיקי שנשאר לי על הצוואר, ממש ליד הפצע, והוא בכלל לא רצה להיעלם...
יום נוסף שבו אנשים לא מציקים בי או מתעללים בי... וזה מתחיל להפחיד אותי ולהרגיש מוזר... היו גם כמה שהיו נחמדים אלי, מה שבילבל אותי סופית והחלטתי לעלות לגג לחשוב על זה.
הגעתי לשם והתיישבתי על הקצה של הבניין, כך שרגלי משתלשלות מהגג. השמש התחילה לשקוע כשאני שקעתי בתוך מחשבותי "שלום לך, ליאו ג'נדסון" שמעתי מאחורה את קולו... קולו של אותו נער שהציל אותי וכשהסתובבתי, הלם היכה בי, הרי זה היה....