לתת את הלב

פרק 1 - ניו יורק

"הנה רומי, זה קרוב לכיכר טיימס," אמרה טליה, חברתי הטובה ביותר מאז כיתה ד'.
"מה אכפת לי? אני לא מאמינה שאני עוברת," עניתי בכעס.
אני לא מאמינה שאני עוברת לניו יורק. גרתי כאן בתל אביב כל חיי. זה כל מה שאני מכירה.

אני אוהבת את חיי כאן. את החברים שלי, את טליה, את החיים עצמם.
כשאבא אמר לי ולאמא שהוא צריך לחזור לאמריקה בשביל העבודה, חשבתי שחיי נהרסו.
אבא גר באמריקה כל חייו, והרוויח שם המון כסף בעבודתו. אז הוא פגש את אמא שלי שהגיעה לניו יורק לחופשה.
כשדיברנו על מדוע הוא עבר איתה לארץ הוא אמר שהוא אהב אותה כל כך שהוא ביקש מהבוס שלו בעבודה לעבור לארץ והוא הסכים. פשוט ככה הם עברו לכאן. ואז אני נולדתי.

אני לא יודעת איך אמא הסכימה למעבר בכזאת קלות. הרי היא חיה כאן בארץ במשך כל חייה. איך היא מסכימה להעביר את חייה כך למקום אחר?

"לפחות תוכלי להשוויץ. יהיו לך עוד מלא עוקבים באינסטגרם ובטח גם בטיקטוק. תדברי אנגלית שוטפת. לא טוב?"

"אני לא מאמינה לזה," אמרתי כועסת עוד יותר.
"איך אמא שלי הסכימה? ומה עם לחשוב קצת עלי? "

"מה יש לך רומי? את יודעת כמה אנשים היו הורגים כדי לגור באמריקה? ועוד בניו יורק. גם שם יהיו לך חברים."
משום מה, לא האמנתי לזה.

"מאיפה את יודעת?"

"אני פשוט יודעת. אי אפשר לא להיות חברים שלך."
חיוך קטן התחיל להופיע על פני. טליה תמיד ידעה איך לגרום לי להרגיש טוב.

"מה אני אעשה שם בלעדיך טליה?"

"תחיי."

***

אחרי שטליה הלכה, התחלתי לארוז את חיי בקופסאות. רק הבגדים עצמם תפסו חמישה ארגזים גדולים, ויש לי עוד חדר שלם לארוז.
אנחנו עוברים בעוד שלושה ימים, ההבנה הכתה בי.

לא חשבתי שהתאריך יגיע כל כך מהר. חשבתי שיש לי עוד זמן.
בשמונה בערב סיימתי לארוז את רוב הדברים שלי והגיעה השעה לארוחת ערב.

"בואי למטה רומי," אמא קראה.
החלפתי בגדים לשורט וחולצה שחורה ארוכה וירדתי בגרם המדרגות אל פינת האוכל. אבא לא אוהב שאני מאחרת.

בארוחה אבא ואמא דיברו על העבודה של אבא באמריקה. לא ידעתי הרבה על עבודתו שם. אחרי שאמא שלי חזרה לארץ והוא איתה הוא התחיל לעבוד כעורך דין, אך לא ידעתי במה עסק בניו יורק. הוא אמר לי שכשאני אגדל הוא יספר לי.

"אז מה קורה בין הפמיליה לברטווה?" שאלה אמא שלי.
לא היה לי מושג על מה הם דיברו, אך פירשתי את המילה פמיליה כמשפחה. הייתי רגילה לזה כבר. אף פעם לא הבנתי עד הסוף את השיחות שלהם בנוגע לכל מה שקשור לחיים בארצות הברית או לעברו של אבא.

"אני לא יודע, רונה. מן הסתם משהו מלוכלך. הברטווה ממשיכה לאיים עלינו, כמו תמיד. אולי מישהו מהפמיליה נפגע."

"מישהו מהפמיליה כל הזמן נפגע. זה לא אומר שאתה צריך לעזוב הכל בארץ ולחזור לשם."
אמא אמרה, כעס פתאומי בקולה.

אבא הניח את המזלג, הסתכל עליה ואמר: "את חושבת שיש לי ברירה? כמו מי אני נראה לך? אני לא הקאפו, אפילו לא קרוב."
אני לא יודעת כמה פעמים שמעתי את אמא ואבא אומרים המילה הזאת. "קאפו."
פעם אחת אפילו חיפשתי מה זה אומר בגוגל וכל מה שהתוצאות נתנו היה סוג של אביזר לכלי נגינה ומשהו שקשור לשואה, אבל ידעתי שזה לא מה שהם דיברו עליו.

הייתי שואלת אותם אם הייתי חושבת שהם יענו לי. אבל הם אף פעם לא ענו לי על שאלות מהסוג "על מה דיברתם?"
התשובה תמיד הייתה: "נספר לך כשתגדלי."

הם עדיין לא עונים לי על שאלות מהסוג הזה, אפילו שאני בת 17 ובשכבת יא', גדולה מספיק כדי להתמודד עם כל מה שיש להם להגיד לי.

"זה דבר טוב, טריי. עדיף לכולנו שאתה לא קאפו,"
אמא שלי אמרה כשהיא הסתכלה עלי, עצב בעיניה.

***

הימים עד הטיסה עוברים במהרה. ביום ראשון נפגשתי עם תמר, חברה שלי מהכיתה וסיימתי לארוז.
דיברנו על המעבר שלי לניו יורק וקבענו להישאר בקשר.
תהיתי אם יש לזה בכלל טעם. אני לא יודעת אם אני אחזור לארץ בזמן הקרוב, ואני בטוחה שאני
אהיה עסוקה בחיי החדשים בחו"ל.

בשני, יום לפני הטיסה, נפגשתי בפעם האחרונה עם טליה לזמן קצר ואז נסעתי עם ההורים שלי להיפרד מקרובי המשפחה מהצד של אמא שלי.
נסענו מעיר לעיר ועצרנו אצל סבתא וסבא שלי, אצל דודה שלי ובני הדודים שלי שבכלל לא אהבתי, וגיליתי שאני לא רוצה לעזוב אותם.

העדפתי לסבול אותם כאן בארץ מאשר לא להכיר אף אחד בניו יורק. אני יודעת שהמשפחה של אבא שלי שם. הבנתי שאני בכלל לא מכירה חצי מהמשפחה שלי. אבל אבא אף פעם לא מדבר עליהם. הוא אף פעם לא סיפר לי אם יש לו אחים ואחיות ואיך הם. הוא לא סיפר לי שום דבר אחר שקשור לחייו הקודמים, לפני שהוא עבר לפה.

באותו היום חשבתי על המשפחה של אבי. האם הם יאהבו אותי וירצו להכיר אותי?
או שהם יגידו "נספר לך כשתגדלי" כמו אבא ואמא ויתעלמו ממני לחלוטין?

שאלתי את עצמי אם הם דומים באופי שלהם לאבא. האם הם גם בעלי מזג חם ואם יש להם את המבטים המפחידים האלו, כאילו שהם עוד שנייה ירצחו אותי. שאלתי את עצמי האם הם גם עושים דברים כאלו לילדים שלהם.

מתוך כל הדברים שדאגתי לגביהם מה שהיה בראש הרשימה היה בית הספר כי בכל זאת אצטרך להיות שם כמעט כל יום.
בית הספר הוא רחוק מלהיות כיפי או נסבל כשאת לבד.
איך כולם יקבלו אותי שם בתיכון? האם הם יאהבו אותי או לא?
האם אמצא חברים שם? האם המורים יאהבו אותי? ואיך אני אבין הכל באנגלית?
אני מדברת טוב באנגלית אבל אני בטוחה שלא ברמה של המקומיים.

תמיד חשבתי איך זה יהיה ללמוד באפר איסט סייד. נראה שאני הולכת לגלות בקרוב.