אטיליו
היא עמדה בפתח הסלון והביאה אחריה שקט. אבא וטריי קולטון עצרו באמצע המשפט והסתכלו על משהו. רק אחרי כמה שניות הבנתי שהם הסתכלו על מישהו, או יותר נכון, מישהי. רומי.
היא כנראה רק סיימה ללמוד וחזרה הביתה, תיק בית ספר סגול על גבה.
היא הסתכלה עלי, עיניה התכולות נעוצות בי ומחזירות לי מבט.
ואני לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, שוב.
ובדיוק כשהפסקתי לחשוב עליה היא הופיע במחשבותיי, שוב.
מהרגע שראיתי אותה עומדת שם במסדרון בית הספר לא יכולתי להפסיק להסתכל.
היא ניצבה שם, שערה החום מפוזר סביב פניה החיוורות עם עיניה הכחולות בהירות. נראה שכל התלמידים שהיו בסביבה הסתכלו עליה ועם סיבה טובה.
העברתי את מבטי על גופה. היא הייתה מהממת.
מהמרחק שממנו עמדתי יכולתי לשער שהיא בגובה מטר ושישים סנטימטרים, גובה הסנטר שלי.
והגוף שלה... חולצת הצווארון הכחולה עם סמל בית הספר נצמדה לגופה ולא הסתירה כלום. היא כמו חיבקה את קימורי גופה והשאירה אפס מקום לדמיון. רק שאני דמיינתי. ידעתי שזה יגמר רע מבחינת שנינו אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה כל היום. היא בטח לא הבינה למה כולם הסתכלו עליה כאילו שבחיים לא ראו תלמידה חדשה. אבל זה נכון. נדיר שמגיעים אלינו תלמידים חדשים בכיתה יא'. אבל אני הסתכלתי עליה מסיבה שונה לגמרי. אני בטוח שהיא לא הבינה עד כמה יפה היא הייתה ברגע הזה.
מבטי נדד לפניה לכמה רגעים ועיניה כאילו דיברו עם עיניי שלי. יכולתי לראות את הלחץ בהם, את המבוכה, את הבדידות. אחרי הכל, היא כן עמדה כאן לבד, מה שיכול להיות מאוד מסוכן כאן.
אני צריך לעשות משהו בקשר לזה.
לא, אתה לא צריך, אמר קול בראשי.
אתה רוצה, הוא המשיך.
ואז עיני נפלו על גופה שוב. אם להגיד את האמת, אם הייתי רואה אותה ברחוב בחיים לא הייתי חושב שהיא בת 17. הייתי חושב שהיא בת חמש עשרה לכל היותר. בעוד שכל חלק בגוף שלה נראה כמו עוגת גבינה שמחכה שיטרפו אותה, היא לא הייתה מפותחת מאוד. היו הרבה בנות באיסט ברידג' שגם בכיתה ט' היה להן חזה הרבה יותר גדול משלה וחמוקיים מעוגלים יותר. ועדיין, היא היחידה שמשכה כך את עיני בצורה לא מוסברת בעליל.
כשצלצול בית הספר נשמע לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. פשוט לא יכולתי. מסיבה מסויימת רציתי לעמוד שם ולבהות בה כל היום.
ולעשות עוד דברים.
באי רצון רב הסתובבתי משם וכמעט רצתי לכיתה. לא היה זמן ללכת לאט. הייתי צריך להתרחק ממנה כמה שיותר, לגרום לה גם ללכת לכיתה ולהפסיק להסתכל עלי בחזרה. אם הייתי הולך לאט הייתי מסתובב בחזרה ואת זה לא יכולתי לעשות.
הלוואי ויכולתי אבל לא. לא היה לזה מקום בחיים שלי. לא יותר. האבא הארור שלי. כל הפמיליה הארורה. למה לא יכולתי להישאר בן 17?
YOU ARE READING
לתת את הלב
Romanceרומי קולטון היא נערה בת 17 נורמלית שגרה בתל אביב. כך לפחות היא חשבה. כשאביה אומר שהוא צריך לחזור לניו יורק בשביל עבודתו, היא חושבת שחייה נהרסו. אין לה מושג כמה היא צדקה. בניו יורק דברים מוזרים קורים. אנשים מפחידים בחליפות מסתובבים ומאיימים על אנשים...
