רומי
עמדתי בשירותי שכבת יא' בבית הספר מול המראה מסדרת את צווארון החולצה. סימני כפות הידיים האדומים שעטפו את צווארי בלטו וקשה היה להסתירם. הייתי צריכה להשתמש בכל המייקאפ שלי ועדיין היו סימנים ורודים בהירים על עורי החיוור. הבטתי במפרקי ידיי. לא היה לי מספיק כדי לכסות את הסימנים האלו.
פתחתי את ברז המים, כיוונתי לקרים ביותר והתחלתי לשטוף את פני האדומות, נזכרת באירועי אמש.
<פלאשבק>
⚠️התעללות פיזית לפניכן⚠️
"אבא לא!" צעקתי, מפוחדת בזמן שאבא התחיל להתקדם לעברי בצרחות. רצתי לכיוון החדר מהר ככל האפשר אבל לא מהר מספיק. עליתי במדרגות שתיים שתיים, מקווה להסתתר מאחורי הדלת הנעולה. אף על פי שזה אף פעם לא עזר.
ידו הגדולה עטפה את מפרקי ידי בכוח מרסק עצמות ודחפה אותי פנימה. "איך יכולת? לא זכור לי שגידלתי ילדה סתומה!" הוא צעק, סגר את הדלת ועטף את גרוני באגרוף ברזל.
"את חושבת שאת יכולה לעשות כאן מה שאת רוצה?! את חושבת שאת יכולה לעצור את זה?!" הוא צרח עלי כשדמעות התחילו לזלוג מעיני וניסיתי לנשום אוויר לשווא.
כמה שניות נוספות עברו והוא זרק אותי על המיטה. נחתתי מספר סנטימטרים מראש המיטה, כמעט דופקת את ראשי וסובבתי את הראש להסתכל עליו רק כדי לראות אותו שולף את חגורת העור השחורה מרצועת מכנסיו. נרתעתי והתכווצתי, ברכיי כמעט מתמזגות עם חזי וגבי צמוד אל ראש המיטה. "אבא בבקשה," התחננתי, גל חדש של דמעות מציף אותי. אני יודעת מה יבוא עכשיו.
הוא התקרב לראש המיטה, תפס בכף רגלי והפך אותי. כעת שוכבת על הבטן, אפילו לא הספקתי לנסות להתחמק לפני שההצלפה הראשונה הגיעה. צעקתי בכאב, המסקרה ששמתי היום בבוקר נמרחת על לחיי מרוב הדמעות. לא עברו חמש שניות וכבר ההצלפה הבאה הגיעה, החגורה מתנגשת עם החלק התחתון של גופי. עוד ועוד הצלפות הגיעו, רובן לתחת שלי, אחרות פגעו נמוך יותר, בחיבור של האגן עם הירך ואחרות גם בחלק האחורי של הירך.
זה ישאיר סימנים לשבועות, חשבתי, כשעוד ועוד הצלפות הגיעו והתפתלתי במיטה בניסיון התחמקות. אבל אלוהים התעלם והמכות מיהרו להגיע.
צעקתי וצרחתי, קולי הולך ונחלש בעקבות המאמץ הבלתי פוסק לצעוק את נשמתי כשאבא המשיך להתעלל בי ללא רחמים.
הכל היה בגלל שצעקתי על האיש הזה ברחוב? אני איענש עכשיו בגלל שיש לי לב?
נראה שלאבא שלי לא אכפת, כי ההצלפות המשיכו להגיע, עוד סימנים אדומים על עורי החיוור. תודה לאל שלבשתי טייץ לפחות, שכבת הגנה דקה ולא יעילה אך זה היה עדיף על פני כלום.
YOU ARE READING
לתת את הלב
Romanceרומי קולטון היא נערה בת 17 נורמלית שגרה בתל אביב. כך לפחות היא חשבה. כשאביה אומר שהוא צריך לחזור לניו יורק בשביל עבודתו, היא חושבת שחייה נהרסו. אין לה מושג כמה היא צדקה. בניו יורק דברים מוזרים קורים. אנשים מפחידים בחליפות מסתובבים ומאיימים על אנשים...
