רומי
עליתי לחדר והתאפקתי לא לטרוק את הדלת. זה רק יחמיר את המצב.
סגרתי את עצמי בחדר ולא יצאתי עד זמן ארוחת הערב. ואפילו אז לא יכולתי להתמודד עם אבא. השתדלתי לא להסתכל לכיוונו הרבה כדי שלא יראה את הכעס בעיני. אם הוא יעלה את הנושא בשיחה אני לא אוכל להחזיק את עצמי מלהגיד מה את מה שאני חושבת, וזה יגמר רע, רע מאוד.
שנאתי את זה. שנאתי את זה שהוא ואמא עדיין התייחסו אלי כאילו אני ילדה קטנה. תמיד מגרשים אותי משיחות ואף פעם לא מספרים לי את מה שאני רוצה לדעת. מתי הם יתחילו לשתף אותי בדברים?
למחרת היום עבר כרגיל. לא איחרתי לבית הספר, מצאתי את כל הכיתות שלי וישבתי לאכול עם קייט ודיאנה ארוחת צהריים. דיברנו קצת על מה שקורה בבית הספר ועל התלמידים עד שנער גבוה ושחור שיער נכנס לחדר האוכל עם חבורת בנים.
כל העיניים הופנו אליהם לרגע ואז כולם חזרו להתעסק באוכל ובדיבורים. אבל אני המשכתי להסתכל עליו בזמן שהוא הלך עם כמה בנים אחריו לכיוון השולחן שלנו.
"היי," דיאנה אמרה לאטיליו עוד לפני שהוא הגיע לשולחן. "מה קורה?" היא שאלה.
אטיליו התיישב ליד דיאנה ולחש לה משהו באוזן. סודות משפחתיים, חשבתי. אז שמתי לב שאחד הבנים שבא ביחד עם אטיליו התיישב לידי.
"אז את הילדה החדשה אה? אני רואה למה כולם מדברים עלייך. יש לך חתיכת גוף," הוא אמר ובהה בי במבט גס. מה לעזאזל?
"לא, אין לי."
"אני לא חושב ככה. בואי לשירותים ונראה אם אני צודק," הוא אמר.
הפניתי את מבטי אל קייט שישבה מולי ונעצה במטריד מבטי שנאה. הוא עשה את זה גם לה?
"היי מקס, עזוב אותה."
הסתכלתי על אטיליו. הוא כבר קם ממושבו ליד דיאנה והיה בדרכו אליי. החזרתי את מבטי למטריד שכנראה ששמו מקס שעדיין ישב לידי ונעץ את מבטו באטיליו.
"אמרתי," אמר אטיליו לפני שהמשיך "תעזוב אותה."
"בסדר, מורוני," אמר מקס בזמן שקם ועזב את השולחן שלנו. הסתכלתי על אטיליו. הוא עדיין עמד ליד השולחן שלנו ונראה כאילו הוא הולך להגיד דבר נוסף אבל הוא הסתלק בצעדים ארוכים ומהירים.
"מה קרה פה עכשיו?" שאלתי את קייט ואת דיאנה עכשיו כששוב ישבנו לבד.
"זה מקס. הוא בן זונה, תמיד מטריד בנות במיוחד חדשות או את אלו שבכיתה ט'. אאה ולקייט יש קטע איתו," אמרה דיאנה.
"איזה קטע?" שאלתי והפניתי את מבטי לקייט.
"היה לי קראש אליו מאז כיתה ח', היינו יחד בחטיבה. ואולי.. לא בדיוק עבר לי ממנו. אבל בכל מקרה הוא אף פעם לא הסתכל עלי אפילו וכל הזמן מציק לחברות שלי."
"אכזרי," אמרתי. במובן מסוים ריחמתי עליה. לאהוב מישהו במשך כמה שנים ולהיות איתו באותו בית ספר בזמן שהוא אפילו לא שם לב אליך ומן הסתם נמצא עם בנות אחרות?
לא הייתי מאחלת דבר כזה לעצמי.
שאר היום עבר טוב ובשעה שלוש יצאתי מהבניין הראשי של בית הספר בדרכי הביתה.
הרחוב היה יחסית ריק בניגוד לאתמול.
הלכתי במשך שתי דקות, והסתכלתי סביבי. הבניינים מסביב היו גבוהים ויפים, חדשים. השמיים היו תכולים ונקיים מעננים למרות הקור.
הבטתי סביבי משועממת כששמעתי צעקות מקרוב.
האטתי את קצב צעדיי בחיפוש אחר מקור הקול כשעוד ועוד צעקות נשמעו. ברחוב הראשי לא היה אף אחד חוץ ממני ועוד כמה אנשים שנראה שהתעלמו מהקול. הבטתי ימינה כשהיה פיצול לעבר רחוב צדדי יותר של בנייני מגורים. פניתי לשם וכשמצאתי את מקור הצעקות קפאתי במקומי ותיק הגב נפל מגבי.
כשלושים מטרים מלפניי באמצע הרחוב עמד איש בלונדיני ומגודל בחליפה, כולו שרירים, שבעט ברגלו באדם ששכב על הרצפה וצרח. הוא בעט לו בבטן, בגב ובצידי גופו בזמן שהאדם המוכה התפתל בניסיון כושל להתחמק מהמכות וצרח בכאב.
המכות והבעטות המשיכו להגיע בעוצמה מרסקת עצמות וכמעט יכולתי לשמוע כל עצם נשברת תחת הכוח.
"אני מצטער. אני אשלם אני מבטיח!" אמר האיש שהתפתל בכאבים על הרצפה. קיוויתי שהבלונדיני יפסיק לבעוט בו אבל הבעיטות רק התחזקו.
"לא מבקשים סליחה מהפמיליה," גער בו הבלונדיני שהמשיך להנחית עליו מכות. לא ידעתי מה לעשות או למי להתקשר. נכנסתי לפאניקה. פחדתי שהוא יהרוג אותו.
YOU ARE READING
לתת את הלב
Romanceרומי קולטון היא נערה בת 17 נורמלית שגרה בתל אביב. כך לפחות היא חשבה. כשאביה אומר שהוא צריך לחזור לניו יורק בשביל עבודתו, היא חושבת שחייה נהרסו. אין לה מושג כמה היא צדקה. בניו יורק דברים מוזרים קורים. אנשים מפחידים בחליפות מסתובבים ומאיימים על אנשים...
