ביום שלישי קמתי מוקדם כדי להספיק לאכול ולהתארגן לפני הטיסה.
התקלחתי, לבשתי חולצה לבנה וג'ינס שחור וירדתי לארוחת הבוקר. אמא ואבא כבר ישבו בשולחן בפינת האוכל, המזוודות עומדות בצד ליד דלת הכניסה הביתה.
לא יכולתי להאמין שאני עוזבת היום את הארץ לעבר מציאות חדשה, חיים חדשים. אני לא יודעת כמה זמן נצטרך להישאר באמריקה, או אם בכלל נחזור לפה.
שעה וחצי מאוחר יותר בנתב"ג, הלב שלי פעם במהרה ובחוזקה.
הלכתי אחרי ההורים שלי בטור האינסופי אל עבר המסוע שלוקח את המזוודות המיועדות למטען המטוס.
העלתי את המזוודה שלי למסוע, שקלו אותה, והיא נסעה לה עם כל המזוודות ליעדה.
השארנו אצלנו רק מזוודה אחת, למקרה חירום.
הלכתי מאחורי ההורים שלי, ראשי מופנה כלפי מטה בזמן שהמשכנו לתחנה הבאה שלנו. לא התרכזתי באיפה שהיינו. חשבתי על ניו יורק, כמו כל השבוע.
אחרי שעתיים עמדתי מול שער העלייה למטוס. זה קורה עכשיו. אני עוזבת, ההבנה הכתה בי.
עלינו למטוס ומצאתי את מושבי. אבא הרים את המזוודה למקום שלה מעל ראשינו, בזמן שפתחתי את השקית שבתוכה הייתה שמיכה כחולה. סידרתי את הכרית הלבנה שהייתה על מושבי מאחורי גבי, כדי שיהיה לי נוח, והתיישבתי. חלצתי נעליים והנחתי אותן מתחת למושבי, ואז הרמתי את ברכיי לחזי והתכסתי בשמיכה.
בהיתי באספלט האפור של מסלול ההמראה מחוץ לחלון שלשמאלי. אהבתי לשבת ליד החלון. יכולתי לראות את השמים בזמן שטסנו ואת הנוף בזמן ההמראה והנחיתה.
לאחר עשרים דקות, הכריזו במערכת הכריזה לחגור חגורות בטיחות. חגרתי את החגורה סביב על רגליי בקליק מספק, ואז הידקתי אותה.
בזמן שהמטוס דהר על מסלול ההמראה עם מנועים רועשים, סובבתי את ראשי לעבר החלון והבטתי דרכו, דמעה אחת ארורה נוזלת מטה מעיני.
להתראות ישראל. עצמתי את עיניי. להתראות בית.
***
הטיסה הייתה נעימה יותר משציפיתי. הביאו לנו שלוש ארוחות והצלחתי לישון במהלך הטיסה, דבר שאף פעם לא קורה. אבל היא עדיין הייתה ארוכה.
אחרי שנחתנו ולקחנו את המזוודות, נהג חיכה לנו מחוץ לשדה התעופה ג'ון פ. קנדי, שהיה הגדול בניו יורק.
הנהג שם את המזוודות בתא המטען בזמן שהתיישבנו, אמא, אבא ואני במונית הגדולה.
הייתי עייפה ונרדמתי בנסיעה למנהטן שארכה שעה, וכשהתעוררתי כבר היינו מתחת לבית החדש שלנו.
הרמתי את ראשי מעלה ופתחתי את פי בתדהמה. הבניין התנשא לגובה ובהחלט היה בניין המגורים הגבוה ביותר שראיתי בחיי.
"כמה קומות יש פה?" שאלתי.
אבא לקח מנהג המונית את המזוודות לאחר שהוריד אותן מתא המטען הגבוה וענה: "שבעים וחמש. אנחנו בקומת הפנטהאוז."
YOU ARE READING
לתת את הלב
Romanceרומי קולטון היא נערה בת 17 נורמלית שגרה בתל אביב. כך לפחות היא חשבה. כשאביה אומר שהוא צריך לחזור לניו יורק בשביל עבודתו, היא חושבת שחייה נהרסו. אין לה מושג כמה היא צדקה. בניו יורק דברים מוזרים קורים. אנשים מפחידים בחליפות מסתובבים ומאיימים על אנשים...
