שָׂמֵח שֶׁבָּאַתְּ

1- היכרות

בס''ד

[חודשיים לפני]

הרוח הכתה בגופי וצימררה אותי, רעד קל עבר בגופי.
הצמדתי את רגליי לחזי, בניסיון לחמם את עצמי במעט.
צימצמתי את עיני והצמדתי את שפתיי, כדי שלא יכנסו אליהן גרגירי חול זעירים,
ידעתי שלא היינו צריכים לבוא לפה היום.
תחושה מרה עלתה במעלה גרוני.

''צור, ינמושה מה אתה רועד.''
אור ניסה לחקות קול של פרחה, כדי להפיג מעט מעצבותי.
הוא התכופף לעברי ושם יד על כתפי,
ולבסוף התיישב לצידי באנחה.

''אחי, רוצה את הסוודר שלי?'' נתן שאל בזמן ששעט לעברי.
מכנסיו היו מקופלים עד גובה הברך,
ורגליו היו רטובים מהגלים,
שהתנפצו לעבר הסלעים הענקיים שעליהם אני ואור ישבנו.

''בטח שאני רוצה את הסוודר הקטן שלך.''
עקצתי אותו ונאנחתי אנחת יאוש.
שיפשפתי את זרועותיי הארוכות בכפות ידיי הגדולות, בעוד ניסיון כושל לחמם את גופי. וו
מה קורה לי היום, למה אני מרגיש שאני הולך לקפוא!?

''אלו החיסרונות בלהיות מנופח.'' נתן השיב
וקרץ לי.
הוא התיישב בצידי השני כשחיוך מרוח על פרצופו ושיניו הצחורות גלויות.

הייתי מוקף בחברי הטובים.
הם עטפו אותי בכול רגע,
וניסו בכול כוחם למנוע ממני לשקוע בעננת העצבות, שתוקפת אותי בלי שום
אזהרה או התראה.

ישבנו צמודים אחד לשני אך עדיין שתקנו. כאילו היינו זרים,
כול אחד היה שקוע במחשבותיו,
ובמילא לא היה לנו מה לומר.

השתיקה התחילה להיות מעט מעיקה,
בדרך כלל הם תמיד רועשים.
השקט הזה היה לי מוזר וייחלתי שהוא ייגמר.
לאחר כמה דקות שברתי את השתיקה שהרגישה לי מעט צורמת.
''בואו נלך, כבר מאוחר.'' לחשתי

נתן הוציא את הטלפון שלו מכיס מכנסו הקדמי.
הוא הדליק את מסך הטלפון שלו והשעה עשר ריצדה על הצג,
יחד עם עוד כמה הודעות מאימו.

''כן, אתה צודק.''
נתן השיב וקם ממקומו,
הוא הושיט לי יד ומשך אותי לעמידה,
טפחתי על מכנסי עם כפות ידיי, בניסיון לנער את גרגירי החול שבטח נדבקו לבגדיי.

בנתיים נתן הושיט את ידו לאור,
ועזר גם לו להתרומם.

כששלושתינו כבר עמדנו, והיינו מוכנים ללכת לעבר הרכב של נתן כדי לחזור ליישוב,

אור השמיע קול השתנקות,
''ראיתם את הטלפון שלי? אני לא מוצא אותו'' הוא טפח על כיסי מכנסו במהירות אך ללא הצלחה.

''נו תתקשרו אליי, למה אתם מחכים.'' הוא פקד עלינו בלחץ.

''טוב טוב, תירגע .'' נתן השיב לו ברוגע התמידי שהוא שרוי בו והתקשר אליו.
שמענו קול זימזום ולאחריו הבזקים שבאו מכיס הסוודר של אור.