עברו בערך כשלושה שבועות, מאז שרביד הגיעה ליישוב שלנו.
ואנו התחברנו אליה כמשפחה, היא נהפכה להיות חלק מהחבורה הגדולה שלנו.
שכללה את שני חבריי הטובים; אור ונתן,
ועוד חברה טובה של טוהר- סתיו.
כשרביד הגיעה, היא הצטרפה אלינו במהירות.
וזה הרגיש, כמעט כאילו היא תמיד הייתה חלק מאיתנו.
היא באה איתנו ליציאות שאנחנו מארגנים,
ומבלה איתנו זמן רב ב''מועדון'' שלנו- סוג של זולה שאני, טוהר, וסהר בנינו יום אחד.
אי שם בגיל שלוש עשרה.
סהר היה היצירתי מבינינו, הרעיון להקים את המקום הזה היה שלו.
הבאנו לשם ספות, שאחת מן המשפחות ביישוב רצו לזרוק לאחר שהתחדשו בספות חדשות.
הוספנו שידה ישנה מביתי, וכך לאחר שכל אחד תרם משהו, המועדון שלנו נהפך להיות הבית השני שלנו, מקום שנהנינו להיות בו,
מקום המפגש שלנו, היה לנו שם כל מה שהצתרכנו. אפילו ארגנו שם מקרר קטן,
שאכסנו בתוכו שתייה, קלה כן, אנחנו לא ילדים רעים/ מדורדרים/ מושפעים.
כול יום בשעה תשע, חבורתנו הקטנה נפגשת שם. אנחנו מדברים, צוחקים, ובעיקר נהנים.
וכעת רביד באה גם.
ליבי מפרפר בחזי, כול פעם שאני רואה אותה שם. יושבת בנוחות על הספות מרגישה כה בנוח,
ניסיתי להתעלם מזה, לפעמים נדמה לי שהיא גם מרגישה כמוני.
כלומר היא מגניבה אלי מבטים, בוהה בי קצת כשהיא חושבת שאיני שם לב,
ואולי זה רק אני והדמיון המופרך שלי שמטעטע בי. או שמא, היא חושבת שאני איזה מטרידן,
ומבטיה בחזרה אלי, הם רק תוצאה של חשש ופחד.
אהבתי לרביד, הייתה לא מוסברת מבחינתי.
איך ייתכן שבתוך ימים בודדים, הספקתי להתאהב בה, ליפול ברשתותיה.
זאת אומרת, עברו שלושה שבועות מאז שהיא עברה ליישוב אך הם הרגישו הרבה פחות.
דיברנו שיחות קצרות פה ושם.
עדיין לא ניהלנו שיחות נפש ארוכות, כמו שאני רוצה ומקווה שיקרו בקרוב.
לא אשקר, לפעמים אני חושש מעט מעצמי,
אני מפחד מעט שאני מתנהג כמו סטוקר או מטרידן.
ועוד יותר פחדתי על הלב שלי.
אני לא אהבתי אף אחת מימיי, וכעת הרגש המוזר הזה, שמחמם לי את הלב, כול פעם שרביד צועדת בחדר, מוזר לי.
ואולי אני סתם מדביק שם לתופעה, מוקדם מדי.
אני מבולבל בעצמי, כלומר רביד יפה מאוד.
היא הטעם שלי ללא ספק, אולי פשוט נדלקתי עליה וזהו.
כבר שנתיים וחצי שנים שאני בלי סהר.
ומבחינתי הוא זה שהיה ממלא, את החלק החסר והריק בליבי. אני אהבתי אותו בכל ליבי.
כמו שאמר דוד ליהונתן:''נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים''
ולפי דעתי דוד צדק, ולפני שתשאלו אני לא הומו. הלבבות שלי ושל סהר היו קשורים אחד בשני מאותו היום שנולדנו.
היינו ידידי נפש, יכלנו להבין אחד את השני ללא מילים. הקשר שלנו היה מיוחד במינו.
ומהרגע שהוא הלך לעולמו, מת גם חלק מליבי. חלק שנשאר כבוי זמן רב.
YOU ARE READING
שָׂמֵח שֶׁבָּאַתְּ
Storie d'amoreלפעמים כול מה שאנו צריכים בחיים זה אוזן קשבת, וכתף מנחמת שנוכל להישען עליה. בסיפור זה נציץ מבעד חומות ההגנה שסיגל לעצמו צור כהן. נקרא על התלבטויות ומחשבות שעוברות על נערים ונערות בגיל ההתבגרות. ובעיקר על התמודדותו של צור לאחר התאבדותו של חברו הטוב...
