שמונה דקות.
השעון התחיל לתקתק.
טיק טק, טיק טק, טיק טק.
אני שומעת את הצלצול שלו.
הכיתה כולה רועשת. כולם דוחפים אחד את השני, מנסים להגיע הביתה.
אני נדחפת בין כול התלמידים ומתחילה לסרוק את המסדרון.
הבחנתי באחי הקטן, הוא בסך הכול בכיתה א', נדחף בין התלמידים.
אחזתי בידו ומיהרתי לחפש את אחי השני.
אני מוצאת אותו ליד השער בכניסה, שותק ומחכה לי בין כול התלמידים.
גם לו לא מגיע, הוא סך הכול בכיתה ד'.
שמונה דקות.
זה הזמן שיש לנו.
הטלפון שלי מצלצל, אבל אני לא עונה.
סבתא, סבא, דודה, בן דוד, חברות ילדות ישנות.
כולם מתקשרים.
כולם רוצים להגיד מילים אחרונות.
אולי לבקש סליחה על משהו שקרה מזמן.
אבל זה לא משנה, אצלי בלב אני כבר סולחת לכולם.
שמונה דקות.
השעון שלי ממשיך לתקתק באיטיות.
כאילו מותח את הזמן, עד שיעברו שמונה דקות.
סוף סוף מתקשר האיש הנכון.
אני מביטה על הצג ועונה, זאת אמא שלי.
"יהיה בסדר" היא מבטיחה ברמקול אלי ואל האחים שלי.
"הכול יהיה בסדר" היא אומרת ,
"תמהרו הביתה אבא מחכה, אני לא אוכל לבוא. לא בשמונה דקות..."
שמונה דקות.
השעון רק ממשיך לתקתק.
תיק תק, תיק תק, תיק תק.
אנחנו הולכים הביתה בשתיקה.
יותר מידי מפחדים מכדי לדבר.
מסביבנו אנשים ממהרים.
אל הילדים שלהם, אל הנשים שלהם, אל ההורים שלהם.
קצב הצעדים שלנו מתגבר באיטיות.
כמעט כמו מחוגי השעון.
טיק טק, טיק טק, טיק טק.
השעון תמיד ממשיך, השעון תמיד ימשיך.
הגענו הביתה ואבא מחבק אותנו בדמעות.
"יהיה בסדר" הוא מבטיח, כמו אמא.
"הכול יהיה בסדר" הוא מחבק אותנו בדמעות.
אמא עדיין על רמקול "יהיה בסדר ילדים. הכול יהיה בסדר."
אנחנו נמצאים בחיבוק קבוצתי.
אני, אבא, הבנים והטלפון עם אמא.
תיק תק, תיק תק.
השעון לפתע מפסיק לתקתק.
הגיע הזמן.
שמונה דקות עברו.
אבא מחבק את כולנו.
"יהיה בסדר ילדים," הם מבטיחים לנו ביחד "יהיה בסדר".
ואז התקרב אלינו גל ההדף.
כל מה שיכולתי לראות היה חושך.
כל מה שיכולתי לשמוע היה בום.
כל מה שיכולתי להרגיש היה חיבוק.
השמש התפוצצה.
גל ההדף יגיע אלינו בתוך שמונה דקות ועשרים שניות.
השעון התחיל לתקתק.
תיק תק, תיק תק, תיק תק.
