"הלן!"
אמא משכה אותי אל היציאה מהגן.
"בואי!"
היה בגן בלאגן גדול,
כול ההורים באו ולקחו את הילדים.
והגננת... נעלמה.
אמא משכה אותי החוצה.
"אנחנו חייבות למהר"
היא אמרה בלחץ.
"אל תעזבי לי את היד"
היא לקחה לי את היד ואחזה בה בחוזקה.
"איפה אבא?"
שאלתי את אמא בפחד.
אמא נאנחה והביטה בי
"אבא בעבודה"
היא ניסתה להגיד בטון רגוע.
התקדמנו אל הבית בזריזות.
"מה קרה לשמש?"
שאלתי.
אמא חייכה אלי בעצב
"היא... התפוצצה"
אמרה.
פערתי את עיני
"התפוצצה?"
הטלפון של אמא צלצל והיא ענתה.
"כן. אנחנו בסדר. הלן איתי. לא, מתן בעבודה."
היא הגישה לי את הטלפון,
"סבתא רוצה לדבר איתך."
"הי סבתא,"
אמרתי בעליזות ודילגתי עם אמא הביתה.
"הלנושקה את בסדר?"
סבתא שאלה בדאגה
"איך את? איך את מרגישה? הכול בסדר?"
"אני בסדר"
חייכתי.
"אבל השמש ניראת סופר מוזרה!
ואמא אומרת שזה בגלל שהיא התפוצצה!"
סבתא נאנחה בטלפון
"לא משנה מה יקרה,
תדעי שאני וסבא אוהבים אותך."
חייכתי אל השפופרת של הטלפון.
"אני יודעת,"
אמרתי בכנות
"וגם אני אוהבת אותך."
סבתא בכתה אל השפופרת,
"תודה מותק"
היא אמרה וניתקה בדמעות.
אמא רק חייכה והביטה בי,
אצבעותיה חייגו בטלפון את המספר המוכר.
"מתן?" היא שאלה
"אני נותנת אותך להלן."
היא נפרדה מהטלפון והגישה לי אותו.
"הי מותק"
אבא חייך אלי דרך הטלפון.
"אבא."
התחלתי לבכות.
"אל תבכי מותק. הכול יהיה בסדר."
הוא התחיל לבכות גם כן.
אמא חייכה אלי בדמעות.
שלושתנו בכינו.
אבא, אמא ואני.
פתאום אמא הפסיקה.
"הלן תיזהרי!"
היא קראה.
היה פיצוץ גדול.
וקו אדום כחול התקרב אלינו במהירות.
אמא רכנה אלי ועטפה אותי בחיבוק,
כאילו היא מנסה להגן עלי מהקו.
"אני אוהבת אותך"
היא לחשה.
"אני אוהב אתכן"
אבא אמר גם.
ושלושתנו בכינו ביחד.
כל מה שיכולתי לראות היה משפחה.
כל מה שיכולתי להרגיש היו דמעות.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה עצב.
