אלינור אפילו לא טרחה לפשוט את החלוק.
היא רצה במסדרון כשהחלוק מתנופף בעקבותיה.
דוחפת רופאים ואחיות אחרים.
היא אף פעם לא התחרטה על שבחרה לעבוד רחוק מהבית.
היא אהבה את המרפאה המוכרת שלה ולא רצתה להחליף.
עם אותם מטופלים, אותם אנשים, אותה השגרה המוכרת.
אבל ברגע שבו הבלגן התחיל,
ברגע שבו השמש התפוצצה,
אלינור התחרטה.
היא אפילו לא טרחה לנעול את הדלת אחריה.
היא פשוט רצה במדרגות אל החניון,
כשהתג שלה, ד"ר אלינור מוסקו, רופאת משפחה
והחלוק הלבן שלה עדיין עליה.
היו לה שמונה דקות להגיע הביתה,
כשבדרך כלל לקח לה חצי שעה, עשרים דקות.
היא פתחה את הדלת של המכונית בסערה,
לא היה לה זמן לבזבז.
יש לה שלושה ילדים מודאגים בבית.
היא נהגה כמו משוגעת,
אבל וויז בישר לה בשלווה מכנית,
שהיא תגיע רק עוד עשרים וארבע דקות.
היא מיהרה להתקשר לאלון, בעלה.
"אתה בבית?"
שאלה בדאגה.
"אני בבית."
היא שמעה את הדמעות בקולו.
"את תספיקי?"
"לא."
ענתה בעצב.
היא הרגישה את הדמעות זולגות במורד צווארה.
"אל תבכי,"
הוא ניחם אותה בעודו בוכה גם כן
"הכול יהיה בסדר."
אלינור נשמה עמוק
"אתה צודק. אני אתקשר אל שיר."
אלינור הכירה את בתה הבכורה, היא בטח כבר בבית עם הבנים.
היא ניתקה את השיחה וצלצלה אליה
"תעני, בבקשה."
ביקשה בליבה.
כששיר ענתה,
אלינור חייכה ובכתה בו זמנית.
"יהיה בסדר,"
היא הבטיחה לה
"הכול יהיה בסדר.
תמהרו הביתה אבא מחכה, אני לא אוכל לבוא.
לא בשמונה דקות..."
אלינור בכתה באוטו.
עם דיבורית מהטלפון.
צופרת על נהגים,
ומנסה להגיע הביתה.
אל הילדים.
היא ושיר דיברו בלי מילים
וכול מה שאלינור רצתה לעשות היה לחבק אותה.
עוד פעם אחת אחרונה.
אבל וויז, כמו תמיד,
מבשר לה בשלווה,
שיש לה עוד רבע שעה.
היא שמעה את שיר חוזרת הביתה,
ואת אלון, בעלה,
מחבק אותה.
ואלינור רצתה להיות שם.
היא רצתה כול כך.
אבל היא לא תספיק...
לא בשתי דקות...
"יהיה בסדר"
היא שמעה אותו אומר
"הכול יהיה בסדר."
ואלינור הצטרפה
"יהיה בסדר ילדים,"
היא אמרה לשלושה ילדיה
"יהיה בסדר."
כשהפיצוץ הגיע היא עצמה את עינייה.
היא כמעט יכלה להרגיש את החיבוק של משפחתה.
כל מה שהיא יכלה לראות היה אור.
כל מה שיכלה לשמוע היה שקט.
כל מה שיכלה להרגיש היה חיבוק.
