הייתי מאושר.
מחר בבוקר היינו אמורים ללכת לטיול השנתי.
בירושלים!
רצתי אל החדר של ההורים שלי,
לספר להם את החדשות הטובות.
מצאתי את אבא שלי שם תפילין וממלמל פסוקים בדבקות.
בעוד אימי צופה בו מקצה המיטה בדמעות.
ואת אחי הקטן שגם היה שם.
גם הוא בוכה.
הופתעתי,
אני אף פעם לא ראיתי את אבא שלי עם תפילין.
כאילו ברור שכן.
כמה פעמים.
אבל לא בכזאת...
רצינות.
אמא נגשה אלי וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה,
"רציתי להגיד לכם שיש לי את הטיול שנתי מחר.
אני צריך לארוז תיק."
אמא חייכה אלי.
"שמעת בחדשות?"
היא שאלה.
ניענתי בראשי,
אני לא הכי מעודכן...
"לא. למה?"
אמא חייכה אלי וליטפה את אחי הקטן שהביט בי במבט מודאג.
"השמש התפוצצה,"
היא אמרה לבסוף
"זה גזר דין מוות. יש עוד ארבע דקות."
היא הציצה בשעונה
"עד שנרגיש את הפיצוץ".
הבטתי בה בתדהמה
"אבל..."
היא חייכה אלי חיוך קלוש.
אחי נתן לי חטיף שוקולד קטן מהמאגר שהוא צבר לו.
"תתקשר לסבא וסבתא. הם דואגים."
היא הורתה לי.
במובן מפתיע הייתי די רגוע,
לא הרגשתי צורך מיוחד למהר ולקחתי את הזמן.
הנהנתי וחזרתי לחדר,
כדי לקחת את הטלפון כדי להתקשר לסבא וסבתא.
ראיתי שיש לי 5 שיחות שלא נענו מעדי.
הטלפון רטט שוב.
עדי התקשרה עוד פעם.
הפעם, אני עניתי.
"הלו? עדי?"
עדי הייתה איתי בכיתה.
היא הייתה מסוג הנערות החביבות והביישניות שתמיד שמות לב לכול דבר.
"אריאל? לא חשבתי שבאמת תענה לי..."
עדי גמגמה דרך השפופרת.
"רק עכשיו ראיתי...
מה רצית להגיד לי?"
שאלתי.
רציתי להספיק להתקשר לסבא וסבתא...
"רק רציתי להגיד..."
עדי היססה
"אני אוהבת אותך אריאל."
התוודתה לפתע ונדמה.
הופתעתי
"ע... עדי?"
גמגמתי.
עדי לא ענתה לי.
היא ניתקה.
התקשרתי לסבא וסבתא,
אבל הראש שלי עופף.
חשבתי על עדי, ועל האומץ שהיה לה כדי להגיד לי.
ולפני ששמתי לב,
עברו ארבע דקות.
התכווצתי לצד אימי ואבי עזב את התפילין לחיבוק משפחתי.
אבי עצם את עיינו,
אימי התפללה,
אחי בכה,
ואני, קיוויתי.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה עליה.
כל מה שיכולתי להרגיש היה כמיהה.
כל מה שקיוויתי אליו היה הזדמנות שנייה.
