מיצמצתי והורדתי את קורי השינה.
"בוקר טוב" חייכתי אליה.
היא לא חייכה אלי בחזרה.
היא רק הביטה בי בעצב, כמנסה לחקוק את פניי.
"מה קרה? את בסדר?"
היא לא ענתה אך המבט שלה אמר לי הכול.
התקרבתי אליה והבטתי בחדשות גם כן.
בחדשות כולם היו מודאגים גם כן,
"השמש מתפוצצת"
כך קראו לכותרת.
היא הניחה את ראשה עלי ומבטה היה מעורפל.
"יש לנו עוד שבע דקות" קולה היה כמוה.
חלש, חיוור, מודאג.
לא ביקשתי ממנה להרחיב.
בחדשות היו מאוד ספציפיים.
"שמונה דקות ועשרים שניות לפני שנרגיש את גל ההדף."
זה מה שהיה כתוב בכותרת המשנה.
לא היה צורך להרחיב.
כולנו עמדנו למות.
"מה עם ההורים שלי?
עם האחים שלי?
עם חברות שלי?"
קולה היה מודאג.
"מה יקרה להם?
מה יקרה לנו?"
הטלפון שלי רטט אבל לא הבטתי בו.
מבטי היה ממוקד בה.
"את לא צריכה לדאוג," לחשתי אליה.
"אנחנו נהיה בסדר," ניסיתי להרגיע אותה.
היא הביטה בי בעצב,
"אני פוחדת" לחשה בשקט.
גם אני, רציתי להגיד לה.
אבל לא מצאתי את הקול.
ליטפתי את שערה בשתיקה
"אני תמיד אהיה איתך."
אמרתי לבסוף.
היא חייכה אלי והתחילה לבכות.
אני לא ידעתי מה לעשות.
רק הבטתי בה וליטפתי את שיערה הזהוב.
החזרתי אותה אל המיטה וכיסיתי אותה.
היא בהתה בי מתוך מבצר השמיכות שלה.
חייכתי אליה ונשכבתי לידיה "לנצח" הבטחתי.
שנינו החזקנו ידיים.
היא ממתחת לשמיכה,
אני ממעליה.
"אני אוהבת אותך."
היא לחשה.
"אני גם," השתנקתי "אוהב אותך."
היא רק חייכה אלי ועצמה את עינייה.
כשהפיצוץ הגיע עצמתי גם אני את עיניי.
כל מה שיכולתי לחשוב היה עליה.
כל מה שיכולתי לעשות היה לחייך.
כל מה שיכולתי להרגיש היה אושר.
