ההורים שלי עומדים מחובקים מול הרדיו.
"מה?" אני שואל "מה הולך פה?"
הם מביטים בי בעצב ומצרפים אותי לחיבוק.
"לא," אני נאבק להשתחרר "לא!" יצאתי מהחיבוק ופרצתי אל הרחוב.
הרחוב כולו הומה.
אנשים יוצאים, אנשים נכנסים, אנשים מחבקים.
אני רץ לכיוון הבית של סבתא שלי.
גם היא ניצבת בהלם מול החדשות.
"סבתא? מה קורה?"
סבתא רק שותקת ומחבקת אותי חזק ובדמעות.
הדמעות שלה זולגות על פני כך שנראה ששנינו בוכים.
"השמש מתפוצצת"
כך כתוב בכותרת החדשות בטלוויזיה.
ובצד יש שעון קטן שסופר את הזמן.
6:23, 6:22, 6:21
הוא סופר אחורה את הזמן.
אני מתנער מסבתא ורץ לכיוון החוף.
דוחף בדרך ילדים בוכים, אימהות מודאגות, גברים אבודים.
הים תמיד היה שם בשבילי.
רגוע ושליו או דוחף וכועס.
לא סתם ההורים שלי קראו לי שחף.
החוף היה שקט.
לא הייתה בו המולה כמו ברחוב.
אפילו הגלים היו שקטים.
כאילו לא דואגים, לא מודעים לאסון המתקרב.
התיישבתי על החול והתבוננתי במה שהיה השמש.
לא ראו אותה בכלל.
ראו רק קו המתקרב אלינו במהירות.
קו שעומד לפגוע בנו.
קו שעומד להרוג אותנו.
לפתע קולות הבכי מהרחוב הפסיקו.
הקו כבר כמעט שנגע בנו.
עצמתי את עיני מהאור החזק,
מצטער שאי פעם עזבתי את החיבוק של הורי.
ואז זה הגיע.
החשכה.
וכל מה שיכולתי לעשות היה לשתוק.
כל מה שיכולתי להרגיש היה פחד.
כל מה שיכולתי לזכור היה חיבוק.
