~קייסי~
התקרית הראשונה קרתה בגיל חמש.
הייתי קטנה מכדי להבין מה קורה וללא ספק הייתי אמורה לשכוח, אבל אני זוכרת.
זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מבית היתומים האפל והקריר אל העולם שטוף השמש שבחוץ, התרגשתי כל כך, סוף סוף תיהיה לי משפחה! חשבתי לעצמי אז.
הו, כמה שאני טעיתי.
בני הזוג קרוליין, ג'ודי ומרווין, היו צעירים שהם אימצו אותי.
אני זוכרת את הדרך בית שלהם, היו שם הרבה פרחים שהתרגשתי כל כך להריח אז.
שרדתי שבוע, הייתי הילדה שלהם למשך שבוע אחד, ואז הכל התמוטט.
הם הושיבו אותי בכיסא, לארוחת צהריים.
מאז ומתמיד אני זוכרת שהייתי רגישה לרעשים.
הרופאים אמרו שזה כי יש לי פגם בעור התוף, או משהו כזה, בגלל זה אני מסתובבת כבר שנים עם אטמי אוזניים צהובים.
האטמים נפלו בלי שאף אחד שם לב, מכוניות עברו בחוץ, ואני חוויתי כאבי אוזניים איומים.
ההרגשה הייתה נוראית, כאילו קרבו לי מסור חשמלי לאוזן.
התחלתי לצרוח.
אני עד היום לא יודעת באיזה עוצמה הם שומעים את זה, אבל זה משפיע, למרות שאני הייתי בת חמש זה נחקק לי בזיכרון לעד.
הם תפסו את הראשים שלהם בכאב, וצרחו ללא קול.
ג'ודי היא הראשונה שקרסה, נפלה לרצפה כשכל איבריה רפויים, שניה אחריה גם מרווין נפל.
בשלב הזה אני כבר הפסקתי לצרוח והתחלתי לבכות.
האוזניים שלי דיממו, כמו כל פעם אחרי שזה קרה.
היה שקט במשך חמש דקות, שום קול לא נשמע פרט לבכי שלי.
כל הזמן הזה הסתכלתי על ג'ודי ומרווין, מצפה שהם יקומו ויחבקו וירגיעו אותי.
אבל זה לא קרה.
זה אף פעם לא קרה.
דלת הבית שלנו נעקרה ממקומה, ואנשים בלבוש שחור זרמו אל תוך הבית, לפני שהספקתי להוציא מילה הם לקחו אותי מהכיסא, שמו לי זוג אטמי אוזניים צהובים וחדשים, לקחו אותי למכונית, חגרו אותי מאחורה ונסעו חזרה לבית היתומים.
הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי על מיטה בלויה בחדר ריק פרט למיטה הצמודה לקיר ולשולחן כתיבה מתכתי עם כיסא צהוב באמצע החדר.
האנשים עם הלבוש עמדו בקצה החדר וסימנו לי לבוא לשולחן הכתיבה, הייתי ילדה קטנה ומפוחדת אז עשיתי מה שהם בקשו וניגשתי לשולחן הכתיבה, "קייסי", אמר אחד האנשים, "ככה קוראים לך, נכון?", "לא, קוראים לי קיילה קרוליין", האיש הטיח את ידו בשולחן ואמר בקול מאיים "מעכשיו, קוראים לך קייט קולום. זה ברור?", הייתי מפוחדת וקטנה, אבל מספיק חכמה כדי לדעת שאם אני לא אסכים יקרה משהו נורא.
~הווה~
אני נשענת על ארובה ומשקיפה על העיר, השעה בערך אחד בלילה אבל העיר שוקקת חיים.
אני יודעת שלברוח מהם זה חסר טעם, אבל אני חייבת לנסות.
הם טוענים שאני מסוכנת, ואני צריכה להוכיח להם ובעיקר לעצמי שזה לא נכון.
אני שומעת קולות מאחורי ומסתובבת, הם מצאו אותי, שוב.
אנחנו מביטים אחד בשני, אני נאנחת, הם מסתובבים ואני באה אחריהם, לבית היתומים.
אנחנו נכנסים לאותו החדר המוכר עם השולחן המתכתי והכיסא הצהוב במרכזו.
"קייסי", אומר אותו חייל שתמיד מדבר איתי, "תכירי את זאק", נער בערך בגילי, עם עיניים חומות ושיער שחור נכנס לחדר, "הוא יהיה השומר שלך".
נהדר, אני חושבת לעצמי, אז עכשיו יש לי בייביסיטר.
אני מביטה בזאק במבט כועס אבל הוא מתעלם ונשאר אדיש.
עכשיו יהיה לי הרבה יותר קשה לברוח.
~שבוע אחר כך~
אני רצה ומדלגת בין הגגות, ליפול זה לא אופציה מבחינתי, הם לא יתנו לי להיהרג.
אני רצה עד שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר.
עברתי כבר חצי מהעיר, ואיכשהו אני עדיין שומעת את הצעדים של זאק מאחורי, אני מסתובבת ומסתכלת ישירות בפניו.
מתנשפת, אני מניחה ידיים על הברכיים כדי לשאוף אוויר.
זה כבר הניסיון השלישי שלי היום, והשעה רק שתיים עשרה בצהריים.
זאק תמיד נמצא שם.
לא משנה לאן אני הולכת.
זה ככה כבר שבוע.
אני עוזרת מספיק אומץ ומדברת איתו בפעם הראשונה מאז שהוא התמנה לשומר הראש שלי, "למה?" אני שואלת.
אני לא אמורה בכלל לדבר איתו, אבל אני סקרנית.
YOU ARE READING
פרויקט K.C
Actionחמש תקריות וכל אחת יותר נוראית מהקודמת. היא יתומה אבל מסוכנת. כל מי שפוגש אותה מת. ועכשיו היא צריכה לברוח ולהוכיח לה ולעולם שהיא לא נוראית ושאפשר להתמודד איתה.
