~קייסי, לפני תשע שנים~
התקרית השנייה קרתה בגיל שבע, שנתיים לאחר התקרית הראשונה.
כל בית היתומים יצאו למוזיאון.
נתנו לנו להסתובב אז עברתי בין התמונות והציורים.
המוזיאון היה דיי שקט.
ואז התחילה האזעקה.
היא הייתה כל כך נוראית ורועשת ששמעתי אותה גם מבעד לאטמי האוזניים.
תפסתי את ראשי וצעקתי.
הפסלים והציורים רעדו, וכל האנשים שהיו בסביבתי פרכסו ונפלו לרצפה.
האזעקה הפסיקה באותה המהירות שבה היא התחילה אבל הנזק כבר נעשה.
למזלי לא פגעתי באף ילד מבית היתומים אבל עדיין הייתי פוחדת.
האנשים בלבוש השחור זרמו לתוך המוזיאון ולקחו אותי חזרה לבית היתומים.
ישבתי שוב בכיסא הצהוב מחכה לזהות החדשה שיעניקו לי.
"מהיום את קלרה קארסון".
אני מהנהנת ושותקת.
שהחזירו אותי לבית היתומים כולם שכחו.
שכחו את מה שקרה ואת שמי הקודם.
מבחינתם הייתי ילדה חדשה, הלוואי ובאמת הייתי ילדה חדשה.
~הווה~
גשם.
אנחנו מתחבאים בסמטה שלא מגינה עלינו לגמרי, ואני חצי רטובה.
אני עדיין לא יודעת למה זאק עזר לי אבל בטח יש לזה סיבה ואני מקווה שהיא טובה.
אני רוצה לגלות עליו יותר פרטים.
אני רוצה לדעת מי הוא.
"למה הצלת אותי?", אני שואלת.
הוא נראה מופתע והוא מהסס קצת לפני שהוא עונה "כי ריחמתי עליך".
אני אוטומטית נרתעת.
מכל הסיבות דווקא בגלל זה?!
אני מתעבת רחמים.
אני סבלתי מספיק מהם בזכות עצם היותי יתומה אבל... אף פעם לא רחמו עליי בגלל שאני כזאת.
אני לא יודעת איך להגיב אז אני רק מהנהנת.
הוא מסב ממני מבט וחוזר להסתכל בשמיים.
"אתה לא רוצה לשאול אותי שאלות? אתה נראה לי כמו בחור סקרן", אני אומרת.
"לא ידעתי שאת שיפוטית", הוא אומר ומרים גבה.
"במקרה שלי השיפוטיות מצילה חיים, אני צריכה לדעת מי רוצה להזיק לי ומי רוצה בטובתי".
"לא נראה שאת ממש טובה בזה", הוא אומר.
אני מרימה גבה והוא אומר, "אני מתכוון לאנשים האלה... הם כולאים אותך".
אני משפילה מבט, "אני מנסה לברוח הרבה פעמים אבל אתה לא חושב שיש להם סיבה טובה?"
הוא מושך בכתפיו.
שתיקה.
"קוראים לך זאק, נכון?" אני שואלת והוא מהנהן.
"אולי תספר לי קצת על עצמך?".
"אני מעדיף שלא".
"טוב, הייתי מספרת לך על עצמי אבל זה בעיה..."
"למה?", הוא שואל.
הוא בהחלט סקרן.
"אני לא יודעת על עצמי כמעט כלום, אפילו את השם שלי אני לא יודעת בוודאות. בית היתומים נתן לי את השם קיילה אבל שהייתי קטנה אז האנשים האלה שאלו אותי עם קוראים לי קייסי אז אימצתי את השם קייסי", אני אומרת ומשעינה את ראשי על ידי.
"קייסי, אם את חושבת שאת מסוכנת למה את רצית לברוח?", הוא שואל והשאלה מפתיעה אותי.
זה באמת שאלה טובה ,עד היום לא חשבתי עליה ממש אז אני אומרת את התשובה הראשונה שעולה לראשי.
"כי אני צריכה להוכיח שאני לא, אני לא רוצה לחיות את חיי במחשבה שאני מסוכנת ושאני כלי המשחק שלהם. ומה איתך?".
"מה איתי?".
"אתה תיהיה מוכן לעזור לי להוכיח שאני לא מסוכנת?".
YOU ARE READING
פרויקט K.C
Actionחמש תקריות וכל אחת יותר נוראית מהקודמת. היא יתומה אבל מסוכנת. כל מי שפוגש אותה מת. ועכשיו היא צריכה לברוח ולהוכיח לה ולעולם שהיא לא נוראית ושאפשר להתמודד איתה.
