~זאק~
שהייתי קטן, אמא שלי תמיד אמרה לי לא לדבר עם זרים.
אילו הייתי מקשיב לב אולי לא הייתי במצב הזה מלכתחילה.
לפעמים אני מרגיש שהיא צופה בי ובוחנת כל צעד שלי, אני מקווה שהיא לא עושה את זה עכשיו כי היא הולכת פשוט להתאכזב ממני.
אני עוקב אחרי נערה זרה שעוקבת אחרי נער זר, עם זה היה תלוי בי הייתי מסתובב ובורח אבל אני לא יכול.
אנחנו מגיעים לסמטה קטנה ומלוכלכת וג'ייקוב נעצר ומחפש משהו בכיסים שלו.
אני רואה משהו מנצנץ מהכיס שלו.
ידעתי.
הוא הולך לרצוח אותנו באיזה סמטה חשוכה, קייסי תמימה ונאיבית עם היא באמת האמינה לו.
אני נדרך.
אני מתכנן לברוח ולהשאיר את קייסי שם, אבל במקום לברוח אני נעצר ומסתכל טוב יותר על ג'ייקוב ועל החפץ שהוא הוציא מהכיס.
מסתבר שזה מפתחות.
קייסי מסתכלת עליי במבט משועשע.
אני מחזיר לה מבט כועס ומקלל בליבי שהיא ראתה אותי ככה.
אני מסתכל על ג'ייקוב שסורק את הקיר בחיפוש אחר משהו.
לבסוף הוא מוצא את מה שהוא חיפש ומקיש על לבנה כלשהי עם המפתח.
הקירות מתחילים לרעוד ואני שוב מתכנן תוכנית בריחה שכוללת להשאיר את קייסי מאחור.
הילדה הזאת מביאה רק צרות, אני באמת מתחיל להתחרט שברחתי איתה.
קייסי הולכת אחורה ומתנגשת בי, אני זז והיא נופלת.
הקיר נפתח לבנה אחר לבנה וג'ייקוב מסמן לנו לבוא אחריו, אני עובר מעל קייסי שעדיין על הרצפה ובא בעקבות ג'ייקוב.
כעבור רגע אני רואה את קייסי מזווית העין שלי, וג'ייקוב מתחיל להסביר.
"זה המעבדה של דוקטור סבסטיאן", הוא אומר, "יש פה טכנולוגיה מתקדמת ביותר כמו שאתם רואים".
אני מסתכל מסביב ורואה דברים שרק איש עשיר יכול להרשות לעצמו, כמו מתקני סילון.
שהייתי קטן תמיד רציתי מתקן סילון אבל אמא שלי אמרה שזה יקר מידי ומסוכן מידי אז נאלצתי לוותר על הרעיון.
עכשיו שאני רואה שוב את מתקני הסילון אני נזכר באימי והזיכרונות מציפים אותי.
אני מתגעגע אליה.
אני מכריח את עצמי להפנות מבט ולהתרכז במשהו אחר, למזלי קייסי מספקת את השחת הדעת שאני זקוק לה.
"ג'ייקוב... מה דוקטור סבסטיאן יודע עליי?", היא שואלת.
ג'ייקוב מפסיק ללכת ומסתובב אלינו, "למה שלא תשאלו אותו בעצמכם" הוא אומר ומצביע אל דלת בצבע בז'.
"זה המשרד של הבוס שלי, דוקטור סבסטיאן".
אני מהנהן ונוקש על הדלת.
"פתוח", קורא קול מבפנים.
אני פותח את הדלת ונכנס פנימה, קייסי באה בעקבותיי וסוגרת את הדלת אחרי.
"שבו בבקשה", אומר איש בערך בשנות השישים לחייו לבוש חלוק לבן, כמו בסרטים, שיער מאפיר ודק ומשקפיים עגולים.
אני מתיישב וקייסי מתיישבת לידי.
האיש מרים את עיניו מהמחשב ובוחן את קייסי.
אני מסתכל על קייסי ורואה שהיא לא מרגישה בנוח.
"אממממ אתה פרופסור סבסטיאן?" היא שואלת.
"אכן. אני מניח שאת קייסי".
היא מהנהנת.
הפרופסור מחייך חיוך קטן ומסדר את משקפיו.
"ג'ייקוב! תקרא בבקשה לניקולס!" אומר הפרופסור, הדלת נפתחת וג'ייקוב מהנהן וסוגר אותה שוב.
הדלת נפתחת שוב כעבור כמה דקות וג'ייקוב נכנס לחדר עם נער בעל שיער דבש ועיניים חומות בהירות שמחייך חיוך גאוותני, הוא נראה ועושה רושם מושלם, בדיוק הטיפוס שאני שונא.
YOU ARE READING
פרויקט K.C
Actionחמש תקריות וכל אחת יותר נוראית מהקודמת. היא יתומה אבל מסוכנת. כל מי שפוגש אותה מת. ועכשיו היא צריכה לברוח ולהוכיח לה ולעולם שהיא לא נוראית ושאפשר להתמודד איתה.
