~קייסי~
להשאיר אותי לבד בחדר עם ילד זר זה לא חכם.
זה עוד יותר לא חכם שהוא יושב במרחק כמה סנטימטרים מימני.
אני לא פוחדת ממה שהוא יעשה לי, אני פוחדת ממה שאני עלולה לעשות לו.
ניקולס מסתכל עליי ואני מעמידה פנים שאני לא שמה ומסתכלת מסביב, הוא ממשיך להסתכל עליי ואני חושבת על זאק ובוחנת את מערכת היחסים שלנו.
ברור שאני לא סומכת לגמרי על זאק, לאנשים שמחליטים לעזור לי מרצונם חייבת להיות סיבה כלשהי, אבל אי אפשר להגיד שאני חשדנית מידי לגביו.
הוא עזר לי וכל מה שאני יכולה לעשות זה לסמוך עליו, חוץ מזה אף בנאדם שפוי לא ירצה לפגוע בי, לא שאני יכולה לפגוע בו בקלות רבה כל כך.
אבל מה עם זאק לא בן אדם שפוי?
משהו מושך לי בשיער ומחזיר אותי למציאות.
אני מרימה את ראשי, ורואה את ניקולס יושב כמעט צמוד אליי והשיער הארוך והשחור שלי בידו.
אני מנסה להתרחק אבל הוא תופס בי.
"מה- מה אתה עושה ניקולס?", אני שואלת.
הוא מרים את ראשו והאפים שלנו כמעט צמודים.
הוא מסתכל לתוך עיניי, "את בחורה מעניינת קייסי", הוא אומר ומתרחק.
אני מבולבלת לגמרי וכל מה שאני יכולה לעשות זה להנהן הנהון קטן.
"תקראי לי ניקו, השם שלי נשמע כל כך רשמי..." הוא אומר ואני מהנהנת שוב.
אני מנתקת את מבטי ממנו ושבה להסתכל קדימה.
"באיזה צבע העיניים שלך?", הוא שואל.
אלוהים הוא כל כך חסר נימוסים.
"אני לא יודעת. הם משנות צבע כל הזמן, לפעמים הן כהות ולפעמים הן בהירות", אני משיבה.
"זה לגמרי מיוחד", הוא אומר ומתקרב שוב יותר מידי.
אני פוערת את עייני ומסתכלת עליו והוא בוחן אותי, הוא טופס בסנטרי ומטה את ראשי הנה והנה.
לבסוף הוא מתרחק.
"עכשיו תורך לשאול אותי שאלה", הוא אומר, "את יכולה לשאול כל דבר".
אני מהנהנת בנחישות ומיישרת אליו מבט, "מי היו ההורים שלי?"
"אין לי מושג", הוא אומר ומושך בכתפיו, ואני מרגישה שקצה החוט היחידי שהיה לי התפורר לו בין הידיים שלי.
"אבל דוקטור סבסטיאן נראה כל כך מוכר!", אני אומרת.
"יכול להיות, אני לא יודע, אני רק העוזר שלו. את לא סקרנית לדעת למה קיבלת את הכוחות האלה?!", הוא שואל.
אני נרתעת, "לא בדיוק..." אני ממלמלת.
"טוב אני סקרן. בואי איתי", ניקו אומר מחייך חיוך נחמד.
החיוך לא מרגיע אותי אבל אני בכל זאת באה איתו.
"אני יכולה לדבר עם דוקטור סבסטיאן בבקשה?"
"הוא עסוק כרגע, הוא ביקש ממני להישאר איתך", ניקו לוקח כיסא ומתיישב מולי, "את עברת הרבה חוויות מלחיצות קייסי, את בטח מבולבלת ונסערת", הוא מחייך חיוך מרגיע.
הפעם החיוך כן עובד ואני לא יכולה שלא לחייך, "אני אכן עוברת דברים מלחיצים אבל אני מנסה להתמודד עם זה. אני רוצה למצוא תשובות להכל".
"אז אני אעזור לך. אני ופרופסור סבסטיאן וכולנו כאן".
אני יודעת שזה לא יכול להיות אמיתי, אף אחד לא רוצה לעזור למפלצת כמוני, אבל אני לא יכולה שלא לחייך ואני לא יכולה שלא לרצות להאמין לזה, גם עם זה אשליה.
YOU ARE READING
פרויקט K.C
Actionחמש תקריות וכל אחת יותר נוראית מהקודמת. היא יתומה אבל מסוכנת. כל מי שפוגש אותה מת. ועכשיו היא צריכה לברוח ולהוכיח לה ולעולם שהיא לא נוראית ושאפשר להתמודד איתה.
