נ.מ- הארי
"לו... בוקר טוב..." ליטפתי את פניו של הבחור הקטן ששכב לצידי.
"יש לי עבודה היום... וגם לך..." אמרתי ברגע שהבנתי שהוא לא מתעורר.
"כן... טוב..." הוא מלמל והתהפך לצד השני כך שעכשיו הגב שלו מולי.
"לואי, בוקר טוב, אתה צריך לקום."
"דיי..." הוא מלמל, גיחכתי וקמתי מהמיטה.
"לקום! בוקר! יש לך עבודה!" צעקתי והוא עיוות את פניו ונאנח.
"הארי!!!" הוא צעק ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר קם מהמיטה וניסה לתפוס אותי, בזמן שברחתי ממנו הכי מהר שיכולתי.
הוא רדף אחרי ברחבי הקומה ושנינו צחקנו מהרגע הילדותי הזה.
״לא מעירים ככה בן אדם!״ הוא צעק והצחוק שלי התגבר כך שהייתי צריך לרוץ יותר לאט כי לא היו בי כוחות בכלל. הוא מהיר הילד הזה.
אני מרגיש קצת ילדותי שאני משחק עם ילד בן 18 וניהנה מזה... אבל למי אכפת?
"רק רציתי לישון!" הוא צעק ואני צחקתי וברחתי ממנו הכי מהר שיכולתי.
"סליחה! אבל אני צריך ללכת לבית קפה היום! וגם אתה!" כבר נגמרו לי הכוחות אז נעצרתי במקום וכנראה שלואי לא היה מוכן לזה שאני אעצר אז הוא נתקע בי ונפל, תופס בחולצה שלי, ומפיל אותי ביחד איתו.
"פאק..." הוא מלמל בכאב כשהוטח ברצפה וקיווץ את עיניו.
הייתי ממש מעליו, וידיי בצידי גופו. לא רציתי לזוז, רק לבהות בו בלי שום סיבה.
"אהמ... הארי..." הוא הסתכל עליי במבוכה ורק אז קלטתי באיזו תנוחה אנחנו נמצאים.
"א-אני מצטער... זה בטעו-" הפסקתי את דברי כשהרגשתי שפתיים רכות נצמדות לשפתיי וידיים קטנות מונחות על החזה שלי.
עצמתי את עיניי והתמקמתי מעל הבחור הקטן שמתחתיי, כדי שאצליח לנשק אותי כמו שצריך אבל רק שמעתי אותו פולט גניחה שגרמה לי להרגיש טוב... בלי שום סיבה...
"פאק... לואי..." מלמלתי כשהוא לחץ על ישבני וגורם לי לשחרר נשימות קצרות ולא רצויות, ולאיבר שלי להתקשות.
הכנסתי את הלשון שלי לפה שלו, וסרקתי את כולו לפני שאני תופס במכנסיים שלו, ומתכוון להוריד לו אותם.
ווידאתי שזה בסדר מבחינתו, אבל הוא לא הגיב לזה, הוא רק המשיך לנשק אותי בפראות, ותופס בשיערות שבראשי.
"לואי... אני יכול?" שאלתי והוא מיד החזיר את השפתיים שלנו אחת לשנייה.
הנחתי שזה אומר כן, מכיוון שהוא לא מנסה לעצור אותי, אז ניסיתי להוריד לו את המכנסיים, אך הרגשתי יד תופסת בשלי.
"לא... סליחה... עדיין לא." הוא ניתק את שפתינו ואת ידיו שחרר ממני, הניח את הראש שלו על הרצפה ואני קמתי ממנו בזהירות, צופה בו בזמן שהוא מתנשף ועוצם את עיניו.
אני אדיוט! למה בכלל ניסיתי?! למה אני חייב להיות חרמן על הבוקר?!
"סליחה לו, אני יודע שזה לא מתאים, בוא נתארגן ונלך לעבודה." אמרתי והלכתי משם לכיוון החדר, נותן לו רגע להרגע.
הפעם הוא לא היה שיכור... וכמעט עשינו את זה...
ואני בכלל חשבתי להציע לו לצאת היום...
הוא בטח לא ידבר איתי כל היום. זה יהיה סיוט.
אם אזמין אותו לצאת סוף סוף אוכל להבין בערך מה קורה ביננו, כי זה ברור שלא אני ולא הוא יודעים מה קורה.
אני רק יודע שאנחנו כל יום מתמזמזים לפחות פעם אחת, ואז מנסים להתעלם מזה ולהמשיך הלאה.
זה מטומטם. במיוחד בגלל שהוא רוצה לחזור לחברה שלו, לפי טענתו...
אבל אם אזמין אותו לצאת אולי הוא יפרד ממנה.
ברור שהוא לא אוהב אותה, הוא משקר לעצמו. אבל למה? לפי מה שהוא סיפר לי אתמול נשמע שהוא מחוץ לארון והכל בסדר מהבחינה הזאת, אז למה הוא איתה? זה לא ברור.
הוצאתי לעצמי בגדים מהארון, והנחתי שגם הוא צריך בגדים אז הוצאתי גם בשבילו את הבגדים שלא היו לגמרי במידה שלי, כדי שזה יעלה עליו כמו שצריך.
זרקתי אותם על המיטה ומהר פשטתי את בגדיי.
התחלתי להתלבש ואז הדלת נפתחה.
"שיט! סליחה!" שמעתי את הקול הרך שלו מחוץ לדלת ויכולתי לדמיין איך הוא עוצם את עיניו בבושה. וזה גרם לי לגחך.
"אני מזכיר לך שראית אותי בלי בגדים כבר פעם אחת!" צעקתי לו כדי שישמע, וידעתי שזה יעצבן אותו, זאת המטרה.
"תפסיק להזכיר את זה!" הוא צעק לי בחזרה וצחקתי.
סיימתי להתלבש והראיתי לו את הבגדים שלו, והוא נכנס לחדר.
כשהוא יסיים אני אשאל אותו אם הוא רוצה שנצא הערב? או מתי שהוא?
הסתובבתי בכל הקומה, מחכה שהוא יסיים להתלבש, כדי שאוכל סוף סוף להגיד לו את זה.
הוא יצא מהחדר ואפילו לא העיף אליי מבט, פשוט ירד מהר במדרגות, ואני אחריו.
כנראה הוא עוד מובך ממה שקרה קודם...
"היי לו..." עצרתי אותו לפני שיצא מהבית והוא נשך את שפתיו.
"מה?" שאל והבנתי שזה הרגע לעשות את זה, אין לי זמן אחר, זה חייב להיות עכשיו.
ליבי פעם בחוזקה וניסיתי למצוא את המילים הנכונות... אף פעם לא היה לי קשה לפלרטט עם אנשים, או להזמין אותם לצאת, אבל מאז מה שקרה עם אדריאן הכל שונה. אני לא סומך על פאקינג אף אחד, ואני מפחד לפגוע באנשים... במיוחד אם הם חשובים לי, וכן, אני מניח שלואי דווקא חשוב לי.
טוב אני פשוט אעשה את זה, זה לא שהוא יגיב בצורה קיצונית.
"אני חושב על זה כבר כמה ימים, וחשבתי אולי... אני חושב שאתה מספיק בוגר, וגם מבחינת גיל, חשבתי אולי ערב אחד... אני יכול להזמין אותך לצאת?" דפוק! למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיד את זה?!
הוא שתק כמה שניות, ואני הסתכלתי לכל מקום אחר שהוא לא לואי כדי שירגיש בנוח.
"כ-כן... אולי... אני צריך לדבר עם אלינור, ואבא שלי... זה לא כזה פשוט, אני גר עם אלינור כרגע, אבל אוקיי בסדר נראה מה עושים." הוא חייך חיוך שנראה מאולץ ולא אמיתי אבל התעלמתי ממנו.
"אז זה אומר כן?" שאלתי
"אני מניח שכן..." הוא לחש במעט היסוס, הרמתי אותו עליי בחיבוק ונישקתי את הלחי שלו, והסתובבתי במקום פעם אחת והוא צחקק את הצחוק המתוק שלו שאני יכול לשמוע כל היום.
"עכשיו אני מרגיש כמו ילד." הוא רטן וניסה לא לצחוק.
"אתה באמת ילד."
"הו תשתוק."
———————————————————————————————————————————-
YOU ARE READING
hide
Fanfictionלהדחיק, זה מה שלואי מכיר. להדחיק את המשיכה שלו לגברים. אבל עכשיו הוא פשוט מתחבא, לפחות לא לבד... אזהרות: !תוכן מיני! !התקפי חרדה! !פגיעה עצמית!
