Midnight memories🖤

פרק 17🖤

**הפרק הזה יהיה יחסית קצר מהרגיל , אשמח לדעת איך הפאנפיק עד עכשיו בתגובות🖤**

נקודת מבט לואי:
"תתעורר כבר דביל אחד , אתה מאחר , תעיר גם אותו"
השארתי את האוזניה עליי כל הלילה , נרדמתי איתה בטעות.
התלבשתי והתארגנתי כל כך מהר , הארי נכנס לחדר , נרדמנו בחדרים נפרדים , בגלל כל מה שקרה אתמול.
הוא נכנס בשביל לקחת את החולצה שלו , היא הייתה במזוודה שלי
"אפשר את החולצה שלי?"
עמדתי במקום , קפאתי , לא יכלתי לזוז , אני שונא את הסיטואציה המפגרת הזאת
נתתי לו את החולצה , מבלי להגיד כלום והמשכתי להתארגן
"הא...הארי...בבקשה , אנחנו חייבים לדבר"
"לא עכשיו"
הוא יצא וטרק את הדלת , לא הייתי מסוגל לעשות את האודישן נפשית , זה הרס אותי מבפנים.
קיבלתי הודעה מזאין
"איפה המקום נמצא? , מתרגשים לראות אתכם"
שיט , לעזאזל , שכחתי שהם באים להיות איתנו מאחורי הקלעים , הם לא יודעים שרבנו , ושבכלל יצאנו ביחד
"בתוך הנמל , בבניין הגבוה"
"נגיע"
הייתי חייב כבר לצאת מהחדר , שאלינור לא תצעק ותגיד שאני מאחר , זה מה שחסר לי עכשיו.
חבל שלא דיברתי על מיליון דולר , הנודניקית מתקשרת
"כן טומלינסון , לא היה ברור שאתה מאחר? איפה אתה?"
"מתמזמז עם הארי , איפה אני יכול להיות? יצאתי לשם אני תכף מגיע"
"תפסיק הבדיחות שלך לא מצחיקות"
ניתקתי לה בפרצוף
תוך כדי שאני ממהר לשם , שלחתי לו הודעה
"אני מבטיח לך שהם זייפו את החוזה , אני לא חתמתי על שום דבר"
"לא עכשיו לואי , נדבר על זה אחר כך"
הייתי כל כך עצבני , רציתי כל כך לא ללכת לשם , למה הייתי חייב להיות כזה דפוק ולרשום אותנו לפה

נקודת מבט הארי:
הגעתי לשם , לבד , ראיתי את הבנים שם , למרות שהייתי כל כך הרוס מבפנים , הם היו שם בשבילנו , למרות כל המצב הזה.
"אני כל כך שמח שאתם פה"
אמרתי להם , הם היחידים ששיפרו את ההרגשה שלי באותו הרגע
"אנחנו כל כך מתרגשים בשבילכם"
ליאם אמר
רציתי לדבר איתם על הכל , כל מה שקרה , אבל קראו לי לעשות את האודישן , החרדה הזאת לא עוזבת אותי , יש לי פחד במה , וכל כך קשה לי לעשות את זה למרות מה שקרה אתמול , רציתי אותו ביחד איתי.