Cigarettes and sunflowers

פרק 2

נקודת מבט כללית:

ללואי הייתה ילדות רגילה למדי, המון צעצועים, תשומת לב, כריכים חתוכים במשולשים, כל מה שילד היה רוצה.

זה עד שאבא שלו עזב. אמא שלו ניסתה לשמור על חייו טובים ויציבים, אבל בלי אביו היא צריכה לעבוד כפליים רק כדי לשלם את החשבונות ולאכול אוכל. לואי נשאר עם  סבתו רוב הזמן, והוא העריץ אותה לחלוטין, אבל הוא לא הבין מדוע הוא לא יכול להיות עם אמא שלו.

אין הרבה מה להבין כשאתה בן 4. עד מהרה ג'יי, אמא שלו, התחתנה עם אביו החורג של לואי, מארק, והיו להם ילדים רבים יחד, כולם בנות. לוטי, פיזי, דייזי ופיבי.

אחרי שכל אחת מהבנות נולדה היה פחות ופחות תשומת לב ללואי, וזה רק החמיר כשג'יי הלכה לעולמה. מארק הוצף עם הבנות, עבד ואבל על אשתו, כך שלא היה לו זמן ללואי כמו שקודם לכן.

הוא ואמא שלו היו מאוד קרובים, אז כשמתה לואי נכנס לדיכאון עמוק, צבע את שערו, קעקע, התחיל לעשן ולשתות. הוא התמלא טינה, על העולם ועל עצמו.

המחשבות מה הוא יכול היה לעשות, מה הוא היה צריך לעשות, מה הוא היה אומר, אם הוא יכול לחזור ולעשות דברים אחרת. סמים ואלכוהול עוזרים לשכוח זאת.

ביום הראשון של השנה האחרונה, לואי וזיין עישנו מתחת לכסאות המגרש לפני שנכנסו לבית הספר כמו בכל בוקר.  מנהלים שיחות חולין בזמן שהם נושמים רעלים לריאותיהם.

הם לא קרובים, ללואי אין חברים קרובים, הוא לא נותן לאנשים אפשרות להכיר אותו באמת.  הוא בסדר עם היותו בודד, כך עבר כל עוד הוא זוכר.  פרט לאותם זיכרונות מעטים, חלשים, של אביו ואמו.  בדידות היא כל מה שאי פעם הכיר.

כשהם סיימו את הסיגריות שלהם זאין ולואי נכנסו לבניין הלבנים הגדול שעמוס בתלמידים הממלאים את הארונות שלהם, מנסים למצוא את הכיתות שלהם, חלקם אפילו מסתננים בארונות הבגדים. ממזרים חורנים.

לא היה לו שום תוכנית להשתתף בפועל בשיעורים שלו, רק לדלג ולסתובב באולמות להתחמק ממורים ומפקחי אולם, מיומנות שהוא שולט בה.  זה היה כשהוא ראה אותו.  תלתלי שוקולד מריר יושבים על ראשו כמו הילה.  לואי לקח כפול, וידא שמדובר באדם אמיתי שהוא רואה ולא מלאך. הוא לבש את התלבושת הכי טעימה שלואי ראה, כל כך חוטא בתמימות שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. ״תהיה מאחורי חבר.״ אמר לואי לזאין מבלי להסיר את עיניו מהילד.

זאין אמר משהו שלא היה אכפת לו ממנו והיה רק צריך לדעת מי הילד הזה. הוא הלך הכי מהר שהוא יכול לדחוף אנשים מגדרו להגיע אל המלאך.

כשלואי הגיע אליו סוף סוף, הוא ראה שהילד נאבק עם הארונית שלו. ״זקוק לעזרה שם בייבי?״ אמר לואי בקולו המחוספס, אך הגבוה, המבהיל את הילד. ״אני- כן כן בבקשה.״ הארי אמר מבולבל ומסמיק כשראה שאלה אותן עיניים שעליהן פנה קודם לכן. ״אין בעיה, אהוב מה הקוד שלך?״ אמר לואי בכנות מזויפת. ״אני-זה אממ 17-83-34״ בלי מילה נוספת לואי הלך לפתוח את הארונית שלו וכשהוא הכניס את הקוד הוא שאל ״איך קוראים לך מלאך?״

זה הותיר את הארי מבולבל עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. ״ה-הארי. ואתה?״ הארי אמר מסמיק מעבר לאמונה. ״אל תהיה כל כך לחוץ בייב אני לא נושך. אני לואי, אבל אתה יכול לקרוא לי כל מה שאתה רוצה.״ אמר לואי כשפתח את הארונית של הארי וקרץ אליו. הארי נהיה אדום כמו עגבנייה, התחיל להתאמץ מאוד מההשלכות של הילד הבכור ״ת-תודה לך ל-לואי.״ הארי הצליח לגמגם החוצה. למה הוא היה צריך להיות כל כך מושך לעזאזל!! ״הכל בשבילך אהוב. מה מערכת השעות שלך? רוצה לראות אם אתברך בנוכחותך במהלך כל אחד ממלאכי השיעורים שלי.״

הוא עמד להרוג את הארי. הוא גישש עם חפציו שניסה להכניס אותם לתא הארון שלו והגיש ללואי את לוח הזמנים שלו, לא בוטח בקולו לדבר. הוא ניסה לא להביט בו שוב, סוף סוף הוריד את הסומק שלו ולא רצה להביך את עצמו כשהוא מסמיק עוד יותר. ״נראה שיש לנו ראשון, רביעי, חמישי, שביעי ותשיעי יחד. לא יכול לחכות תינוקות.״ אמר לואי והלך עם קריצה.

להארי אין מושג איך הוא אמור לשרוד השנה.