DollHouse | בית בובות | (boyxboy)

Chapter 1

העיניים שלי היו עצומות, פלטתי אנחה עדינה וחיככתי את ראשי בכרית הרכה שהונחה על המיטה ששכבתי עליה. הרגשתי את השיער הלבן והטבעי שלי מונח על מצחי ואת קצות השיערות שעקצצו את העפעפיים שלי. נשכתי את שפתיי באנחה נוספת והזזתי את שיערי מעיניי, התהפכתי בשכיבה על בטני והתמתחתי בלחש. חיבקתי את הכרית הרכה שלי בזמן שפקחתי את עיניי בעייפות, הבטתי בחבריי לבית שישנו לידי במיטות העץ המסודרות אחת ליד השניה. חלל חדר השינה היה גדול והתקרה היתה גבוהה במיוחד, בית היתומים שלנו היה מחולק לשלוש קומות רחבות. בקומה הראשונה, היה את חדר האוכל, שבו היינו אוכלים את הארוחות שלנו, ארוחת בוקר, צהריים וערב. בהמשך הקומה הראשונה היו את המסדרונות הארוכים שהכילו את דלתות העץ העבות של חדרי התינוקות של הבית. יחד עם חדרי התינוקות, החדר הגדול של המאמא שלנו היה שם.

מאמא היתה האישה שהשגיחה על כל אחד מאיתנו מאז שנמסרנו לכאן, שמה של המאמא שלנו הוא מָרְגַרֵט, היא בת שלושים ואחת, ולפי מה שהבנתי, היא נורא אוהבת לגדל ילדים. גילי התינוקות אצלנו נעים מגיל שנתיים ועד אחת-עשרה, הילדים שכבר היו בני שתיים-עשרה עד שש-עשרה כבר היו צריכים לעבור אל הקומה השניה. גם בקומה השניה המסדרונות היו באותו האורך, ארוכים ומעט צרים עם דלתות עץ עבות וישנות בצבע חום. גם הרצפה עשוייה מעץ קשיח במיוחד. הקומה השנייה כבר היתה שייכת לחדרי השינה של הנערים. אני הייתי בקומה הזו, ובחדר שבו ישנתי היו מצורפים אליי עוד שבעה, ואני. הייתי מחובר לכולם, עם כל אחד יכולתי לדבר בחופשיות והיינו מגובשים, יחד עם הצעירים שבקומה הראשונה. היינו יוצאים מדי פעם לחצר ומשחקים ברחבת הדשא העצומה של הבית.

האיזור של בית היתומים עצמו היה מוקף בדשא עצום שתמיד היה נראה בעיניי איזור שלא היה יכול להיגמר לעולם. אך מעבר לדשא היה יער עם עצים גבוהים ועבים במיוחד, כולנו תמיד חששנו ממנו, במיוחד שמאמא היתה אוסרת עלינו מלהתקרב לשם. מאחורי היער האינסופי, היה אפשר לראות את החומה האפורה והעבה שהקיפה את כל איזור המגורים שלנו בבית, מעולם לא הצלחתי להבין איך מישהו היה מסוגל לבנות את הדברים האלו, הסביבה עצמה היתה עצומה, במיוחד לכמות הילדים שמתגוררים כאן. באיזור מסויים ליד עצי היער העבים, היה מונח שער עצום בצבע שחור העשוי מברזל, הוא היה מוצמד אל החומה ואיפשר למשאיות המזון שהיו באות מהעולם החיצון לעבור אל האיזור שלנו ולספק לנו אספקות של מזון בכל פעם בתחילת חודש.

כל בית היתומים היה מוקף בחומה העבה הזו ואף פעם לא ידענו מה יש מאחוריה, אבל החיים שלנו היו די טובים ולא היינו מספיק סקרנים כדי להתעסק בזה. הקומה השלישית הייתה בנויה בדיוק כמו שתי הקומות הקודמות, רק שהקומה הזו היתה שייכת לבוגרים שבנינו, לאלו שבני שבע-עשרה ושמונה-עשרה. לא הייתי מתקרב לשם, לא היה לי מה לחפש שם, אבל הם ידעו בדיוק מתי לבוא ולהציק לנו, למרות שהם תמיד אמרו למאמא שהם סתם מתלוצצים כשהעירה להם. כשהם היו פורצים לחדרים שלנו בזמן שנהגנו לשחק, הילדים הקטנים היו צוחקים ביחד איתם, אבל אני תמיד הייתי נשאר בשקט כדי שאוכל להביט מהצד בנער שלא תמיד נהג לזרום עם החברים שלו, אלא לסרוק אותי בחזרה במבט קשוח שאף פעם לא הצלחתי לפענח.