DollHouse | בית בובות | (boyxboy)

Chapter (10)

זהו יום ההולדת העשרים שלי, ושלוש שנים שריין כבר לא לידי. סחבתי את היום ההוא איתי בכל יום, לא שכחתי את ההרגשה שמאמא גרמה לי להרגיש ואת ההתנהגות האמיתית שנחשפנו אליה והכוונות האמיתיות שלה שאותם דאגה להסתיר מאיתנו היטב בכל יום, והבשורה שכל כך חיכתה לספר באמת הפתיעה את כולנו לרעה. זוהי שעת הצוהריים, אני ודין שכבנו על הגב מתחת לעץ הגדול שעוד נשאר חזק ובריא מתמיד, מאז שריין הלך הבית הפך להרבה יותר שקט, אף אחד לא ידע באמת איך להתנהג משום שגילינו את הפרצוף האמיתי של האדם שמחליט על כל אחד כאן, כולם פחדו יותר מתמיד כי אף אחד לא רצה להתחלף במקומי במקרה שכזה. אני ודין תמיד אהבנו להרגע בשעת צוהריים שכזאת מתחת לעץ, העיניים שלנו היו עצומות והיינו עסוקים בלהרגע ובלשמוע את הצעירים והקטנטנים משחקים ברקע. הרגשתי לפתע הרגשה של צל על עיניי בעודן עצומות שהסתיר את אור השמש שהאיר עליהן.

״איב, דין.״ קולה של מאמא נשמע מעלינו ואני רק נאנחתי ופקחתי את עיניי באיטיות, מאמא לא ממש נהגה לפנות אליי בכל משך הזמן הארוך הזה, היא בטוח ידעה איך אני מרגיש ולא היה שום דבר שהיא היתה יכולה לעשות כדי לגרום לי להרגיש טוב מלבד להחזיר את ריין שלי אליי, אבל דברים כאלו לא קרו בבית היתומים כי לאף אחד לא באמת שינה מה היו הרגשות או הדעות שלך. ״תכנסו בבקשה פנימה, אני צריכה לדבר איתכם.״ מאמא אמרה לכיוונינו והסתובבה אל כיוון כניסת הבית מדלת החצר הגדולה כאשר התחילה כבר להתקדם אלייה. התרוממתי לישיבה ובלעתי את רוקי, כבר לא ידעתי מה לצפות ממאמא, התנשמתי מעט והרגשתי את הפחד מתחיל לעלות בגופי.

״ע-עכשיו אני לא אראה אותך יותר?״ הבטתי בדין וכיווצתי את גבותיי בכעס, לא האמנתי שהיה סיכוי שהיא היתה מוכנה לעשות לי את זה בפעם השנייה.

״אם היא רק תעז לרמוז על זה אני אפרק את כל הבית, אתה שומע אותי!?״ דין אמר אליי בקול מעט רם ועזר לי להתרומם על רגליי. ליקקתי את בשפתיי והתחלתי ללכת יחד עם דין אל הכניסה של הבית, לא הייתי מוכן לעבור את כל זה שוב, לא רציתי לאבד גם את דין שלי ובטח שלא להישאר כאן לבד, לא יהיה לי שום רצון להיות במשפחה אחרת כשאני יודע שאי שם שני האנשים שהכי אהובים עליי בעולם רחוקים ממני יותר מהכל. החזקתי את ידו של דין בעדינות ונעצרנו מול מאמא, היא ניגשה לסגור את דלת החצר הגדולה אחריה. היא חזרה לעמוד מולנו בזמן ששילבה את ידיה והביטה בנו ברצינות.

״איב, דין.״ היא התחילה להגיד בפעם נוספת, נשמתי נשימה עמוקה וקיוויתי לא להרגיש את אותן הרגשות כמו לפני שלוש שנים, קיוויתי לא להיקלע להם בפעם השנייה, כבר לא יכולתי לסחוב עוד משהו נוסף. ״יש לי חדשות יוצאות דופן בשביל שניכם.״ מאמא המשיכה להגיד, ״לפני כשבוע קיבלתי שיחה חשובה ממשפחה מאמצת שמעוניינת לגדל עוד שני ילדים, יש להם תקציב רחב ואיכותי והם דאגו לשתף אותי במעמדם הכלכלי היציב. הם משפחה מאוד אוהבת ולשמחתכם הרבה, הם נראו מאוד מעוניינים לקבל את שניכם בזרועות פתוחות ולהציע לכם בית חם.״ אחזתי בידו של דין מעט חזק יותר, הבטתי בו במבט מופתע ורציתי להאמין שמה שאני שומע הוא נכון, רציתי להאמין שלפחות דין תמיד יהיה לצידי ושלא אצטרך להילחם על הקרע הגדול שיש לי בלב כאשר חשבתי שאאבד גם אותו לתמיד. במצב שכזה עוד הרגשתי שיש לי תקווה, לפחות עכשיו אנחנו נצא ביחד אל העולם האמיתי ואולי אוכל למצוא קצה חוט כלשהו כדי למצוא את ריין שלי. קיוויתי שהוא לא שכח אותי, שהוא לא מצא מישהו אחר ושבכלל לא קרה לו שום דבר רע, רק קיוויתי שהכל בסדר איתו.